דן בן אמוץ, עליו השלום, היה נוהג לברך את קוראיו,
ערב ראש השנה העברית ,בברכת " שנה טובה לכל מי
שמתעקש לחגוג את ראש השנה באמצע השנה"
מסתבר שגם העורך שלי נמנה איתם וכדרכם
של עורכים בעתונות הישראלית הוא הציע לי
"לכתוב משהו חגיגי לראש השנה" "אולי תכתוב
על הארועים הבולטים בעולם הפרסום"
קטונתי מלסרב לעורך המסור שלי או כמו
שנאמר במקורותינו הקדושים "הצעתו היא פקודתי"
אימצתי את ראשי, קימטתי את מצחי ,פכרתי את אצבעותי
והצלחתי להעלות בזכרוני 3 ארועים שבלטו מעל כל האחרים
(שלא היו) ועוד לא-ארוע (NON EVENT ) שלדעתי
איננו נופל בחשיבותו מה-3 הראשונים.
הכתומים
הארוע החשוב והבולט של השנה היה, ללא ספק,
קמפיין הכתומים.
הקמפיין הזה שהסתמן, בהתחלה, כהברקה גדולה
התגלה בסופו כפלופ מהדהד והסתיים בגול עצמי.
אינני יודע מי הגה את הרעיון לאמץ דווקא את הצבע
הכתום, אך אם היה עומד לרשות המתנגדים, יועץ מסדר הגודל
של אליעזר ז'ורבין (ממציא "המחנה הלאומי")
הוא כבר היה אומר להם למה
עליהם לאמץ את הצבע הכחול, דווקא ( כמו שהוא עשה עם
הליכוד, בזמנו) בתחילה התקבל הרושם שהצבע
הכתום שוטף את המדינה. מה שאמור היה להפגין
הזדהות ציבורית רחבה עם המאבק נגד ההנתקות.
אבל בנקודה, מסויימת בקמפיין, הכתום נעצר.
הנקודה הזאת היתה כאשר מועצת ישע השתלטה
על הקמפיין.
מועצת ישע שכוחה רב לה בגייסות הסרים למרותה,
בכושר הארגון ובתקציבים השופעים הפכה את יתרונותיה
למקור כשלונה.
כי מה שאמור היה להתפס כמאבק עממי חוצה אוכלוסיות,
התבלט לעין כל כמאבק סקטוריאלי צר של חלק מהציונות הדתית
ובעיקר של המתנחלים הדתיים פרועי הפאות, חושפי הציציות
ועוטות השביסים, העטופים בכתום.
כאשר מתנגדי התנתקות חילוניים ראו את התמונות
הללו הם שאלו את עצמם "מה לנו ולהם?" אנחנו מתנגדים
בשם הבטחון, בגלל התקדים ואפילו בשם שלמות הארץ
והם מתנגדים בשם הדת, האמונה והמשיחיות.
אנחנו בעד שלטון החוק והדמוקרטיה והם בעד עליונות
ההלכה והצו האלוהי, כפי שנמסר להם ע"י רבניהם.
אנחנו, הצבעים שלנו הם כחול -לבן והצבע שלהם כתום.
מה אנחנו תומכי יושצ'נקו? מה אנחנו פרוטסטנטים אירים?
מה לנו ולכתום הזה?
תהליך הניכור של מרבית האוכלוסיה מהמתנחלים
היה סופני.
אבל הכשלון האמיתי של הקמפיין נמצא דווקא
בהחמצת מטרתו העיקרית והיא: יצירת טראומה
שתמנע כל מחשבה עתידית על נסיגות נוספות.
זה לא קרה. אדרבה, כיום כל ממשלה תדע
שהשד איננו נורא, אפשר לבצע נסיגות
ושום דבר לא יקרה. האזרחים ברובם המכריע
מקבלים ומשלימים עם הכרעות דמוקרטיות.
קקטוס הזהב
תחרות הקקטוס האחרונה, תירשם בדפי ההסטוריה
כאחד הארועים המכוננים של הענף.
בתום התחרות ומייד לאחר חלוקת הפרסים, הנוצצת,
נחשפה ערוות הענף, ברבים.
איזה "נודניק" מעכיר שמחות , בלתי מזוהה, טרח ופרסם באינטרנט את תופעת
"המודעות התאומות". מודעות שזיכו את מגישיהן בפרסים
ובתהילה, התגלו כתאומות זהות של מודעות שפורסמו
בעבר, בחו"ל.
הסערה שהתחוללה בעקבות החשיפה, כללה: האשמות,
דרישות לשלילת הפרסים, הכחשות והצטדקויות
אבל התוצאה החשובה באמת שיצאה מהמהומה
היא שהתקבל תקנון חדש הפוסל, על הסף, כל עבודה שיש
לה אח ורע, בעולם. מבלי להדרש כלל לסוגיה אם
היא מקורית או מועתקת. עצם הדמיון פוסל אותה, לתחרות.
לדעתי, הקפדה על יישום התקנות החדשות, טומנת בחובה
2 תוצאות חיוביות.
האחת: היוצרים המקומיים יצטרכו להתאמץ יותר כדי
להפיק עבודה יצירתית, מקורית.
השניה: תרומה חשובה לטוהר המידות, בענף.
הקוד האתי
לקראת סוף השנה התקבל ואושר הקוד האתי
שגובש במשותף ע"י פרסומאים, מפרסמים והרשות השניה.
מטרתו הראשית של הקוד היא בהחלפת הצנזורה של
הרשות השניה על תשדירים סקסיים, לטובת רגולציה עצמית
של הנוגעים בדבר.
הפרסומאים והמפרסמים מבטיחים להיות "ילדים טובים"
הם יימנעו מהצגת סקס בוטה על המסך ונפשותיהם הטהורות
של אזרחי ישראל יינצלו מסכנת השחתה.
האבסורד הגדול של קבלת הקוד האתי טמון בעובדה
שכל פרסומאי מיומן יודע היטב שסקס מרומז, סמלי,
מתוחכם או מוסווה הוא הרבה יותר פוטנטי
מכל תמונת סקס בוטה שברוב המקרים מועילה רק
לפרסומאי אבל דוחה או מציבה חסם קוגניטיבי אצל הצרכן.
צילום תקריב של אשה מוצצת שלגון, או לוקקת קצף משקה
מפי הבקבוק, או שפתון מזדקר ממיכלו הם בעלי פוטנציה
מינית, רבה פי עשר מכל סצינה של הזדווגות גלויה.
ודווקא בדברים האלה הקוד האתי לא מתעסק ולאיש
זה לא מפריע.
אני מניח שמעז ייצא מתוק. דווקא קבלת הקוד האתי
עתידה להגביר את יעילות הפרסום המיני.
עתה, יהיה לנו פרסום מיני אתי ומאוד אפקטיבי.
הלא-אירוע של השנה
נסיגתו של אילן שילוח מכוונתו
להכנס, כמשקיע, בערוץ 10. הלא-אירוע של השנה.
כשאילן שילוח הודיע על כוונתו, הוא עורר נגדו
את כל מתחריו, בעולם הפרסום, שחששו שהוא ינצל את מעורבותו
בערוץ לצורך השגת עדיפות ברכש פרסום בערוץ.
מה שנתפס כיתרון בלתי הוגן בתחרות חופשית.
הקולגות שלו ראו וניבאו שחורות. ניסו למנוע את המהלך ע"י צעדים משפטיים
וכשהם נכשלו הם איימו לעשות כמוהו והתעשייה, כולה,
סערה וגעשה.
אבל אילן שילוח הוא בחור נבון ובשלב מסויים,
כנראה בדיוק כשהיה צריך להביא את הכסף
תבונתו גברה והוא נסוג מהמהלך הנמהר הזה
שהיה עולה לו בממון רב.
ולמרות שהוא בהחלט איש אמיד, הוא עדיין לא בליגה
של ארנון מילצ'ן ויוסי מיימן שיכולים להשכיב בערוץ
מיליוני דולרים, כל חודשיים, בלי למצמץ.
אילן שילוח הציל את כספו ולעמיתיו ולמתחריו רווח.
נכתב ע"י גינגי פרידמן , מנכ"ל ADMAN.
החברה למשאבי אנוש לענפי הפרסום, השיווק והתקשורת
פורסם ב-YNET ב- 3.10.05
