אמנון דנקנר, חיית תקשורת בזכות עצמו, נטש
את אולפן החדשות של ערוץ 10, אליו
הוזמן לצורך הופעה כפרשן, לכבוד הודעת
הפרישה של ראש הממשלה.
הוא עזב את האולפן, זמן קצר לפני השידור, כי
חדר האיפור לא היה ממוזג. זאת בניגוד להבטחה
שקיבל מראש, שיהיה מיזוג.
זה היה חשוב לו כי הוא נוטה להזעת יתר וללא
מיזוג אי אפשר לאפרו וללא איפור, הופעתו היתה
נפגמת.
הוא קם והלך, למרות שהיה חשוב לו להופיע, לא רק
לטובתו האישית אלא בעיקר כדי
ללמד סנגוריה על חברו הטוב, אהוד אולמרט.
כשקראתי על אירוע הנטישה, הלא שכיח , במחוזותינו,
אמרתי לעצמי "כל הכבוד, כך נאה וכך יאה"
אולפני החדשות ותוכניות האקטואליה למיניהן,
הם זללני מרואיינים, בלתי ניתנים לשובעה.
עורכי ותחקירני התוכניות, הוגים רעיונות למילוי
מכסות הזמן שלהם בתכנים כאלה ואחרים ובהתאם
להם, הם מזמינים מרואיינים. מומחים, אנשי מקצוע,
אנשי תקשורת, בעלי עניין, אנשי ציבור וכיוצא באלה.
מבחינת עורכי התוכניות והמראיינים, האורחים
הם לא יותר מ"בשר מסכים". בחזקת גלדיאטורים
המושלכים לזירה כדי להיטרף חיים, ע"י המראיינים, קבל
עם וצופים.
הם באים ממרחקים, ממתינים כחצי שעה לתורם
לעלות לזירה, לא לפני שאיפרו אותם בחופזה,
כדי להכינם לקרב. הם מוכנסים לאולפן לפרק זמן
מוקצב מראש של כ-3 דקות, אותן עליהם לחלוק
בד"כ עם המראיינים ועם בני פלוגתם, המוכנסים
יחד איתם. על פי רוב, ניתנים להם, לא יותר מ-30 שניות, נטו,
כדי להביע את דעתם ומייד הם מגולגלים שוב החוצה
מהאולפן, שם הם נעזבים לנפשם. איש לא טורח
להסיר מהם את האיפור, להודות להם ו/או להיפרד מהם.
המרואיין עשה את שלו,
המרואיין יכול ללכת.
אולפני הטלויזיה שיכללו את שיטת "השתמש וזרוק" לרמה
של אמנות צרופה.
וזה במקרה הטוב. במקרה הרע הם מוזמנים ליטול חלק
בפאנל של מספר משתתפים האמורים ,לדון בנושא
מסויים. ואז, מתברר להם ,חיש קל,שברגע שהם פותחים
את פיהם, מישהו בפאנל קוטע אותם (כמיטב תרבות הדיון המקומית)
בצעקות,כדי להפקיע לעצמו את זכות הדיבור.
הברירה העומדת בפניהם, היא בין להרים את הקול ,בניסיון שווא,
להישמע מעל המפריע,
או לשתוק, לשמור על חזות מכובדת ולוותר על זכות הדיבור .
כך או כך התוצאה זהה. דהיינו,
איש לא ישמע את דעתם. כך או כך, מוטב היה
שלא היו באים. ולא היו מתבזים.
ואני שואל את עצמי, בכל פעם מחדש, מה גרם לאנשים
המכובדים האלה להיענות להזמנה? מה עבר להם בראש?
מה גרם להם לטרוח ולהשחית את זמנם היקר, בשביל
30 שניות הופעה, מפוקפקת, בטלויזיה?!
אבל ,את התשובה, אני הרי יודע.
מסתבר שהדחף העמוק והצורך הכל כך אנושי, למעט פרסום ותהילה
מקננים באנשים חכמים, בעלי עמדה ומעמד בדיוק כמו אצל
הפחות נבונים וחסרי העמדה. כולנו זקוקים ל30 שניות
של "תהילה".
למעשה אין כל הבדל בין המרואיינים באולפן לבין אותם נלעגים
התוקעים את ראשם לתוך המצלמה, מעל לכתפי מרואייני הרחוב.
בשני המקרים השאיפה היא אחת ומשותפת לכולנו "להיות בטלויזיה"
בתור מי שמוזמן, מדי פעם, להופעה קצרה בערוץ זה או אחר,
ונענה בד"כ, ברצון, אני יכול להעיד שעשיתי לי כלל.
אינני נענה להזמנות המחייבות נסיעה מחוץ לעיר או לתוכניות
שההופעה בהן, לא תוסיף לי כבוד. ואני מודה שהסירוב הוא קשה.
ההתלבטות בין הפיתוי לבין השכל הישר, אינה קלה.
עד כאן, באשר למרואיינים המוזמנים ע"י מפיקי התוכניות.
לעומתם חלק ניכר מהמרואיינים, מגיעים לשם בזכות/בגלל
היח"צנים שלהם שדחפו אותם לשם, כדי לקדם עניין
מסחרי, ציבורי או פוליטי, כזה או אחר וכאן נעשות
העוולות הגדולות ביותר. היחצ"נים בלהיטותם להשיג
ללקוחותיהם , חשיפה מירבית,( שהרי לשם כך
משלמים להם), שולחים אותם, פעמים רבות, למקומות
הלא נכונים ולו רק כדי שיוכלו להוסיף אותם לרשימת
"הישגיהם". בחלק מהמקרים היחצ"נים לא עומדים בלחץ
לקוחותיהם ומשלחים אותם לתוכניות לא הולמות
ובלבד שיבואו על סיפוקם.
אני נזכר במקרה מעברי הרחוק, כשליוויתי פוליטיקאי
ידוע במרוץ הבחירות שלו. הוא הוזמן ליטול חלק
בתוכנית מאוד פופולארית שהתנהלה במתכונת
של פאנל רב משתתפים. אני יעצתי לו , לא ללכת.
הוא, לא עמד בפיתוי והחליט בניגוד להמלצתי (כדרכם של לקוחות)
בתוכנית עצמה, הוא הותקף קשות ע"י המשתתפים,
צעקו עליו, עלבו בו ,גערו בו ולא נתנו לו
לפתוח את פיו. בקיצור, הוא התבזה
והוא אפילו לא ידע, זאת.
כשיצא מהאולפן, שמח וטוב לב, ניסיתי להבהיר לו, שההופעה היתה אסון,
הוא השיב לי " מה אתה מדבר,אתה יודע איזה רייטינג יש לתוכנית
הזאת?" הוא אפילו לא הבין שכגודל הרייטינג כן גודל
הנזק. בשבילו ההופעה היתה חזות הכל. "ראו אותו בטלויזיה"
עצתי, לכל מרואיין בכח, דע לאן אתה הולך ובפני מי
אתה עתיד להופיע.
חשוב לבדוק מה אופי התוכנית, מי המראיינים, מי
אמור להופיע יחד איתכם, כמה זמן יוקצב לכם,
באיזה ערוץ תשודר התוכנית ובאיזו שעה. האם
היא תשודר בשידור חי או מוקלט.
רק לאור המידע המפורט הזה, ניתן לשקול ולהחליט
באם להופיע בתוכנית. מצפייה בטלויזיה,בלבד,
אני יכול לקבוע בוודאות, שברוב המקרים
עדיף להימנע מהופעה. רוב התוכניות עושות
למרואיינים שרות דוב. מומלץ ,איפה,להתגבר על הפיתוי
ולקבל החלטה מושכלת. ברוב המקרים, אי הופעה
עדיפה על הופעה. ברוב המקרים, ניזקה של ההופעה עולה
על תועלתה.
הכותב הוא מנכ"ל ADMAN החברה למשאבי אנוש
לענפי הפרסום, השיווק והתקשורת
פורסם ב-YNET ב-12.08.08
