לפני כ-15 שנה, פנה אלי יצרן מיצים
ושכר את משרד הפרסום שלי לצורך
הכנת קמפיין לקראת עונת הקיץ.
להובלת הקמפיין הוא שכר (בהמלצתנו)
טניסאי ידוע ומוכר.
היצרן חתם עם הטניסאי חוזה התקשרות
ואני התבקשתי להוסיף את חתימתי, כערב.
לימים, לאחר תום הקמפיין, סירב היצרן לשלם
לטניסאי את שכרו, בתירוצים שונים. כולם
מופרכים.
הטניסאי, תבע את היצרן ואותי כערב. פסיקת השופטת
הנכבדה היתה שהיא מקבלת טענות היצרן
ופוטרת אותו מחובת התשלום. כל זאת, למרות העובדה
שקופת שרצים היתה תלויה לו על צוארו וחובות
שהוא חב לכל העולם ואשתו. (לי הוא שילם כי דרשתי
ערבות בנקאית, כפי שנהגתי עם כל לקוחותי)
השופטת קבעה שהיא מאמינה לגרסת הנתבע אך לעומתו
אני נתפסתי, בעיניה , כבלתי אמין והשיתה עלי את
חובת התשלום לטניסאי.
הבנתם את זה? עמדו בפני השופטת נוכל ידוע עם "קבלות"
ואדם ישר, שמעולם לא נתבע בבית משפט ולא חייב אגורה
לאיש והשופטת, החליטה ואף כתבה זאת בפסק הדין,
שהנוכל אמין וההגון בלתי אמין.
פסק הדין הזה הכניס אותי להלם עמוק וגרם לי, מאז
להתייחס אל מערכת המשפט, בפרספקטיבה
חדשה לגמרי.
אז גם למדתי מעורך הדין שלי, מה שמלמדים בלימודי
משפטים, שנה א' "מערכת המשפט איננה עוסקת בעשיית צדק,
כי אם בעשיית סדר. בהתאם לחוק" כלאמר, מה שאנחנו נוהגים
לכנות, בטעות "משפט צדק" זה לא יותר מפיקציה ספרותית.
הבנתי,גם,
שזו דרכה של מערכת המשפט ואם כך
יש וודאי עוד רבים כמוני שאיבדו את אמונם במערכת.
אנשים שבאו בתקווה למצוא צדק ומצאו משהו שונה לחלוטין.
אתם יכולים לשוות בנפשכם, איפה, את תחושת הדה-ז'וו, החריפה
שחשתי כשקראתי את הידיעה שבית המשפט
פסק, 15 שנה מאוחר יותר, לחובתו של הפרסומאי מתי ווינברג אשר
תבע לקוח שלא שילם לו עבור שירותיו .
כיוון שהידיעות בעתונות היו מאוד שטחיות, נגועות
בלא מעט שמחה לאיד ומבלי לקבל את גרסתו של
מתי ווינברג, אביא בפניכם את סיפור המעשה.
משרד הפרסום WKSP שווינברג היה אחד מבעליו,
הכין, במשך שנה שלמה, קמפיין השקה עבור לקוח
שלו, מתחום השימורים. הלקוח היה חתום על הסכם מסודר.
במשך השנה, המשרד עשה עבורו פרוייקטים נוספים.
התשלום עבור כל הוצאות הכנת הקמפיין, היה אמור
להיות משולם עם יציאתו לאויר. התשלום עבור
שאר הפרוייקטים, היה אמור להיות מכוסה ע"י
הרווחים הצפויים מהקמפיין. ( זאת לא התנהלות, בלתי מקובלת
בעולם הפרסום)
לאחר שהקמפיין הופק,בהזמנתו ובאישורו של הלקוח,
והמדיה הוזמנה, התעוררה מחלוקת
בין המשרד ללקוח לגבי גודל תקציב הפרסום האפקטיבי,
יחסית למטרות הקמפיין. לאחר שהמחלוקת לא יושבה.
נטש הלקוח את המשרד מבלי לשלם את חובותיו.
המשרד הגיש תביעה לבית המשפט ולאחר 4 שנות
עינוי דין, פסק בית המשפט שמאחר והלקוח לא הפיק
תועלת מהוצאות הכנת הקמפיין אין הוא חייב לשלם עבורו.
לא רק זאת, אף זאת, בית המשפט השית על וויינברג
את הוצאות המשפט.
אתם הבנתם את זה?
המסקנות המתבקשות, הן:
פרסומאים, הזהרו מאוד לנפשותיכם.
אל תתחילו לעבוד עם שום לקוח, ללא הסכם מפורט וחתום.
אל תעבדו עם אף לקוח ללא בטחונות מתאימים. זה לא שווה
לסכן 100% מהתקציב תמורת רווח צפוי של כ3-5%
עשו הכל כדי לא להזדקק לבתי המשפט. במקרים קיצוניים
עדיף לפנות לבוררות או לגישור. שם, לפחות, יש לכם שליטה
בבחירת הבורר/מגשר. בפניה לבית משפט, אין לכם מושג
לידי מי תיפלו.
זכרו! גם שופטים , נופלים בנוסחת גינגי-10-20-70
והסיכוי להגיע לשופט טוב ו/או מצויין הוא לא יותר מ-30%!
ועוד עצה חשובה. הגיע הזמן שתתחילו להתנהג
כאנשי עסקים. הלקוחות שלכם לא עושים לכם טובות.
אם הם רוצים את שרותיכם, שיתחייבו, שיספקו בטחונות
ושיעמדו בתנאי ההתקשרות. מי שמוותר בדברים האלה,
הוא פראייר. וכמו שראינו, בית המשפט לא יעזור לכם
במקרה שתקלעו לצרות .
בית המשפט לא מבין את אורחות החיים וצורת ההתנהלות
המקובלים במשרדי פרסום. בית המשפט לא מתעמק
ביחסי פרסומאי מפרסם. בית המשפט עמוס עבודה, כורע
תחת העומס ואיטי להחריד.
וחשוב מכל. בית המשפט איננו המקום לעשיית צדק!
ואם אני נשמע לכם כעוד פרידמניסט, אינכם טועים. זה שמי.
הכותב הוא מנכ"ל ADMAN החברה למשאבי אנוש
לענפי הפרסום, השיווק והתקשורת
פורסם ב-YNET ב-06.08.07
