אחרי שביבי וברק, כראשי ממשלה, דיברו את עצמם לדעת,
תחת כל מצלמה ומול כל מיקרופון, בא שרון ובעצת
ראובן אדלר, הפיק את הלקח הנדרש ואימץ
את איסטרטגיית השתיקה.
הוא לא אמר דבר ונבחר לראש ממשלה. גם , בתפקידו,
כראש ממשלה הוא מיעט לדבר. זה היה מהלך נבון
ויישום מושלם של איסטרטגיית ההיעדר, שמבוססת
על ההנחה שככל שההופעות הפומביות והראיונות
של המנהיג, נדירים יותר, כן הוא מבוקש יותר.
ככל שהוא ממעיט בדיבור כן נוצר צמא למוצא פיו.
זהו, אולי הסוד החמקמק של מנהיגות. הריחוק
וחוסר הנגישות מניבים רספקט ותקווה.
את אותה האיסטרטגיה אימץ גם אהוד אולמרט,
בהצלחה רבה ונבחר, לראשות הממשלה.
כשברק עשה את הקאמבק , הוא למד משגיאות
העבר שלו, הוא למד מהצלחותיהם של שרון ואולמרט
וי ש אומרים, שגם הפעם בעצתו של אדלר, הוא
גזר על עצמו שתיקה. עכשיו, חייבים להודות, שהודות
לשתיקה (וגם,לכמה קלפיות חשודות, לכאורה) הוא
כבש את מנהיגות מפלגת העבודה ונחת על כס
שר הביטחון.
הצרה היא שהוא לקה באנורקסיית שתיקה.
הוא התמכר ואיננו מסוגל להתחיל לדבר.
הוא, עוד לא הבין שלא כל מה שנכון כדי
להגיע לתפקיד מתאים גם למילוי התפקיד.
כשר ביטחון, הוא כבר לא רץ לבחירות. הוא
חייב לציבור את דעותיו.
גם שרון ואולמרט, העניקו ראיונות, תקופתיים.
הם לא נעלמו לחלוטין.
רוב האנשים מכירים את המשפט "סייג לחוכמה, שתיקה"
(אבות, ג', י"ג) אלא שרוב האנשים לא יודעים
את פירושו האמיתי וטועים לחשוב שכוונת המשפט
היא " סימן לחוכמה, שתיקה" ואין זה כך.
המשמעות הנכונה של המשפט היא : סייג (גדר) לחוכמה, שתיקה.
כלאמר, בנקודה בה נגמרת החוכמה, כדאי לשתוק.
אבל, דברי חוכמה, ראויים להשמע.
חוששני , שגם ברק, שרבים מייחסים לו חוכמה רבה,
טועה בפירוש, המשפט, הידוע.
אין זה אומר שברק צריך לשוב לסורו ולדבר , בלי הפסקה.
הוא חייב לשמור על מינון נכון. יש דברים, שבתוקף
תפקידו, הוא חייב לאמר, בקול רם וצלול.
הוא חייב להביע את דעתו על הסרבנות, על ההשתמטות,
על ההתנחלויות הבלתי חוקיות, על האיומים השונים
המופנים כלפינו, על הגודל, המבנה והאופי הרצויים לצה"ל
וכן, גם ובמיוחד, כשקצינים וחיילים מותקפים, פיזית ומילולית, ע"י
אזרחים, מימין ומשמאל, ומקוללים ומגודפים ע"י הפרופסור
הלל ווייס, גס הרוח וחסר העקבות, שר הביטחון לא יכול
להיעלם דום. הוא חייב לחייליו גיבוי מלא,
גינוי פומבי של התוקפים ונקיטת פעולה אקטיבית,
נגדם. ולא. פתק תמיכה שהוא שולח למח"ט עם העתק לעיתון,
זה לא מספיק.
כאשר הרמטכ"ל, לוחש גיבוי וגינוי, על אוזנו של המח"ט המותקף,
במקום להביע את דעתו בקול רם, כאשר אין סיכוי
שהיועץ המשפטי יגיש תביעה שהרי לא מובטחת לו הרשעה
ושר הביטחון, ממלא פיו מים. נותרים חיילי צה"ל, מופקרים
ובודדים בחזית, ללא יכולת להגיב.
אינני יודע מי מייעץ, כיום, לברק, בענייני תקשורת
אבל אם הוא היה שואל אותי (והוא לא) הייתי אומר
לו, לחדול מהשתיקה שלו ולהתחיל לדבר.
הייתי אומר לו, דווקא עכשיו לנוכח מתקפתו הבזויה
של הלל ווייס עליך לצאת להגנתו של המח"ט.
זאת התגובה המתבקשת כדי למחוק את זכרון "ברק ברח".
הייתי אומר לו, אם יש ברק חדש, שיקום ויתייצב מייד.
הייתי ממליץ לו , להחליף את תענית הדיבור בתענית אכילה.
כי אחרת הוא עוד יגבר על פואד, במימדיו.
ברק חדש, צריך קודם כל להיראות חדש. כלאמר, רזה
וחתיך.
אומרים, שברק חזר להרגלי האיחורים, המגונים, שלו.
הייתי אומר לו
"הישמר לנפשך". אין גרוע יותר לאדם בכלל ולפוליטיקאי
בפרט, מאשר לפגוע בכבודם של אנשים ואיחור לפגישה,
מפגש או אירוע, הם פגיעה, בלתי נסלחת.
הייתי אומר לו, צא לתקשורת והצג את ברק החדש,
הלכה למעשה. כולנו זוכרים את ברק הישן. קצר הרוח,
המתנשא, היודע הכל טוב יותר. בוא והראה לנו את ברק
הסבלני, המפגין אורך רוח, המדבר בנחת והחולק
כבוד למראייניו.
הייתי אומר לו, במקום ברק הישן, החשדן והחתרן, הפגן סולידריות
ושיתוף פעולה עם ראש הממשלה. גם אם בעתיד תתחרה בו.
זה יסייע לך
בקידום מטרותיך, במשרדך וגם יעלה את
קרנך בקרב הבוחרים הפוטנציאליים.
הציבור עייף משרי ביטחון המתחרים ומתנגחים בראשי הממשלה , שלהם.
כך זה היה ברוב השנים ודווקא לכן, שר ביטחון העובד
יחד עם ראש הממשלה ולא נגדו, יכול להיות שינוי, מבורך.
הייתי אומר לו, אינך צריך להסתחבק עם הציבור. אתה לא פואד.
שמור על דיסטאנס מכובד, כיאה למנהיג, תוך מתן כבוד
לסובבים אותך. תתפלא, אבל אנשים יודעים בדרך כלל להבחין
בין חנפנות לכבוד כן.
אם, היה מתחולל נס וברק היה מקשיב ומיישם את המלצותי,
היינו זוכים בשר ביטחון למופת ובמנהיג אמיתי אבל, לצערי, בגילי
המתקדם, אני כבר לא מאמין בנסים. וחבל.
הכותב הוא מנכ"ל ADMAN החברה למשאבי אנוש
לענפי הפרסום, השיווק והתקשורת
פורסם ב-YNET ב-13.08.07
