קידמה. כשאנחנו חושבים על המונח הזה, עולות במוחינו קונוטציות לטכנולוגיה, מגוון, שפע של מידע, מכשירים מתקדמים, קיצור תהליכים ותועלת. כל המושגים האלה מתקשרים למח, למידע, לאינטלקט שלנו.
כשאנחנו חושבים על המונח ״עבר״, התחושות והמחשבות מגיעות ממקום שונה, מהלב, מהרגש. כמעט בכל פעם שניתקל בסרט קלאסי, בשיר אהוב מהילדות או אפילו בריח של מאכל מסוים שמחזיר אותנו לבית ילדותינו, ליבנו נמס מעט ומתגעגע.
אולי זה בגלל שבני אדם מכורים לתחושת נוסטלגיה. משהו בהרגשה הזו עושה לנו טוב, הגעגועים לזמנים שכבר לא יחזרו והריגוש בידיעה שנעשה כמעט הכל כדי להשיבם.
ישן זו לא מילה גסה
למקרה שלא שמתם לב, תקליטי הויניל האהובים עושים קאמבק של ממש.
כחלק מהשאיפה שלנו לחזור למקור, לעצמינו ולתחושות של פעם, החל החיפוש אחר האמצעים שיגרמו לנו להרגיש כך. ואין מקום מושלם יותר להתחיל ממנו מאשר מוזיקה.
פעולת החיטוט והפשפוש בערימות של קונה תקליטים גדולים וצבעוניים, החיפוש אחר התקליט הספציפי ההוא שבו המוזיקאי האהוב עליך רשם הקדשה מיוחדת וכמובן הרגע הזה שבו המחט מתחילה לקרוא את התקליט, הרעש הלבן מתחיל ומתגבר וההמתנה בשקיקה לצליל הראשון שינוגן.
הם בכל מקום!
כציורי קיר, כאביזר עיצוב, בבתי קפה ומסעדות ואפילו כרהיט בבית.
נדמה שהפטיפון נמצא בכל מקום, ואיתו מגיעים צלילים מוכרים באיכות שאין שניה לה.
לתקליט צליל חם ועגול, כיוון שהפטיפון הוא מכשיר אנלוגי שעובד בצורה פיזית,בזמן הניגון הוא אינו מפספס אף פרט שהוקלט על גבי התקליט. בניגוד לעולם הקבצים הדיגיטליים שאמנם מפיקים צלילים איכותיים מאוד אך מתאפיינים גם בקור מסוים.
למשל: מוזיקת ג׳אז עמוסה בניואנסים קטנים של פריטות גיטרה, נקישות קטנות על התופים וצליל הנשיפה של הנגן על הסקסופון שלו – כל אלה הולכים לאיבוד בתוך האוקינוס הדיגיטלי, אך התקליט שומר עליהם, מנגן אותם ומשמר את האווירה האותנטית.
הרצון להיזכר
למח יכולת זיכרון פנומנלית, אפילו צליל אחד יכול לעורר בנו תחושת געגוע עמוקה, אהבה, שמחה ועצב. חזרת התקליטים לחיינו מדגישה את העובדה שקיים בנו רצון עז לחזור לתחושות אישיות של חום וקרבה.
אז אמנם מדובר בסך הכל בתקליט, אבל היי. שווה להתחיל את החיפושים איפשהו, היש דבר נפלא יותר ממוזיקה ?
