Breaking News

שישה עשר מי יודע – סיפור לפסח

עמדנו מול ה"רמפה". שלושה ימים של הכנה נפשית התנקזו לרגע אחד. "ברוכים הבאים לגיהנום" לחש הרב בנימין בקול יבש וסדוק. פניו היו אפורות. לא קל לו להגיע לכאן. "בשביל אדם מאמין בירקנאו הוא מבחן סיבולת לאמונה" אמר לי, "רק אחרי שאתה יוצא משם אתה יכול לדעת עד כמה אתה מאמין". נכנסנו פנימה.
"זאת התחנה הסופית של יהודי אירופה. מכאן איש לא יצא בחיים. מנגלה גזר מוות על כולם, אלא שהוא שמר לעצמו את הזכות להחליט מי ימות מיד, ומי יאבד את צלמו לפני כן".
צעדנו לכיוון ה"רמפה" שקועים במחשבות. דממה אפפה את המחנה. שקט של בית קברות.
"השתיקה ובירקנאו תמיד אהבו זה את זה" אמר לי פעם ר' אהרן אדלייט שהגיע לכאן כשהיה בן שלוש עשרה. "בבירקנאו תמיד היה שקט, גם כששהו בו מאה ועשרים אלף אסירים. זה בגלל שמתים לא מדברים" – הטעים. "בבירקנאו כולם נחשבו מתים, גם אלה שגופם המשיך להתנועע. בירקנאו היה מחוץ לתחום אפילו לציפורים".
הוא צדק.
מימין ל"רמפה" הזדקרו ארובות אבן מכוערות, שרידים אילמים של ה"בלוקים" המפורסמים. הן לא היו מפויחות. מעולם לא הסיקו אותן. בבירקנאו עלה עשן מארבע ארובות בלבד ומבור אחד.
ריח עץ חריף עמד באוויר. הוא נדף מן הצריפים שהפולנים החליטו לשמר. עצרתי. שאפתי אותו לתוכי, והסתחררתי.
קול משונה בקע מתוכי. כשהקשבתי לו ליבי החל הולם בפראות.
"ממה אתה בורח?" שאל הקול. "אתה הרי יודע שזו לא הפעם הראשונה שלך פה. כבר היית כאן. אל תתכחש. איך אתה מכיר את המקום טוב כל כך? מדוע אתה פוחד להודות?"
הייתי בטוח שאחז בי דיבוק.
לא ידעתי את נפשי. הרגשתי שהוא צודק. לא נכון, ממש לא נכון, אני נולדתי בשנת… ניסיתי להיעזר בשכלי כדי להכות בקול המפחיד, אלא שהוא לא היה לידי. הוא ניצב קפוא מחוץ לגדר.
השכל האנושי בנה את בירקנאו, לכן הוא אינו מעז להיכנס לתוכו. חכם הוא השכל. חכם ורשע. חכמים לא נכנסים למלכודת שהניחו לאחרים. מחנה בירקנאו משמש עדות אילמת למסוכנותו ולבוגדנותו של השכל האנושי, הוא לא יכנס לשם, זה יפליל אותו. עבד כי ימלוך הוא.
ממלכת שקר הוא בירקנאו. דשא ירוק מרפד את אדמתו הארורה, מכסה על הכל כאילו לא היו דברים מעולם. חצוף. עכשיו הוא נזכר לצמוח? הוא באמת מאמין שבכוחם של גבעולים לכסות על אפרם של מליוני אחיי ואחיותיי? ובכלל, ממתי דשא צומח על מצע של אפר? רמאי ונבל הדשא בבירקנאו, רמאי כאדוניו הגרמנים, ונבל כשכניו הפולנים מכחישי השואה.
קולות עליזים קטעו את הרהוריי. שני ילדים פולנים חלפו על פנינו באדישות. הם היו רכובים על אופניים חלודים בדרכם לבית הספר. הם הגיעו מכיוון הכפר הנידח בז'ז'ינקה. כבוד גדול לגור שם. סוף סוף הכפר שלהם תרם לאנושות את "הבית האדום הקטן" שהפך לתא הגז הניסיוני של בירקנאו.
ליוותי אותם במבט מהורהר.
האם בפולין לומדים היסטוריה בבית הספר? האם הם יודעים מה קרה כאן? כנראה שלא. אפילו מבט חטוף לא שלחו לעברנו. אולי הם מתביישים? אין סיכוי. לפולנים אין בושה. חוץ מזה, הם למדו מהוריהם לא להפריע ליהודים לסבול.
רגע… אולי סבא שלהם "עבד" פה? הזעם הציף אותי. אם היה בכוחו של מבט להרוג, הם היו מתים במקום. חוצפנים הילדים הפולנים, בדיוק כמו הדשא של בירקנאו. בשבילם בירקנאו אינו אלא דרך קיצור לבית הספר.
גם הרב בנימין הביט בהם. מעיניו הטובות ניבט עצב עמוק.
"ראית את החצופים הללו? – התזתי. "זה לא מקומם? עוברים בבית הקברות שלנו עם אופניים בלי לבקש רשות, וצוחקים כאילו כלום לא קרה כאן. מנוולים!"
הרב בנימין חיבק את כתפי: "עזוב אהרן עזוב. לא זו הדרך. הזעם לא ישיב את המציאות לאחור. הם בסך הכול ילדים. עבורם אושוויץ הוא סוג של מטרד, מכשול שמפריד בין ביתם ובין המרכז המסחרי של העיירה אושווינצים. תגיד תודה שהם לא מחריבים אותו. אם היית מכיר את הפולנים הייתי לומד להעריך את העובדה שבירקנאו עדיין כאן".
התיישבנו ליד השער המרכזי, בדיוק במקום בו היה "מלאך המוות" חורץ את גורל פרטי המשלוח. חבריו ה"רופאים" של מנגלה היו נוהגים לשתות לשכרה לפני שעלו ל"רמפה", הוא לא. מנגלה אהב לבצע את הסלקציה כשהוא מפוכח. שיכרות יכולה לפגוע בשיקול דעתו, ולרופא אסור לשתות בזמן עבודתו.
מסתבר ששכל אנושי אחד בכל זאת העז להכנס לבירקנאו. זה של מנגלה.
הרב בנימין הוציא מתרמילו את המפוחית הישנה.
"למפוחית הזו יש קשר למקום הזה", סיפר לי.
"במלחמת יום כיפור הייתי בסיני. בהפוגות ניגנתי בה כדי להרגע. יום אחד התקלקלה ומישהו אמר שיש אחד בשם שמואל שיודע לרפא מפוחיות חולות. הלכתי אליו. היה זה שמואל גוגול – נגן המפוחית המפורסם מתזמורת המוות של אושוויץ. הוצאתי מהתרמיל את המפוחית החולה והוא ריפא אותה. לא רצה כסף. אמר לי שאבא לא לוקח כסף מהילדים שלו כשהוא מרפא אותם, ושמחייל יהודי לא לוקחים כסף. הגיע הזמן שנשלם לו. אתה מוכן אהרן?"
הוא ליטף אותה בעדינות והצמידה לפיו. היא סירבה לשתף פעולה. צחקתי. נזכרתי בבעל תוקע של בית הכנסת שלנו. זה היה בראש השנה. הוא נאבק בשופר שלו שסרב להוציא קול. פחדתי שירביץ לו. כשגענו הביתה שאלתי את אבא למה השופר לא רצה לשיר, ואבא אמר שהשופר דווקא מאוד אוהב את הבעל תוקע, והוא מאוד רצה לשיר, אבל השטן הפריע לו.
מעניין מי מפריע למפוחיות לנגן בבירקנאו. המפוחית של ר' בנימין הרי מכירה את גוגול. איך השטן לא מפחד ממנו? גוגול הרי ניצח אותו בנוק אאוט.
אמן המפוחית לא התייאש. "למפוחיות יש לב" הסביר לי ר' בנימין. "אי אפשר להכריח אותן לנגן רק כי מתחשק לך". הוא הרחיק אותה מפיו וסיפר לה שהבטיח לגוגול שתמיד כשיגיע לבירקנאו ינגן בה. היא התרצתה. מאז ומעולם מפוחיות אהבו את שמואל גוגול. ר' בנימין הצמיד אותה לשפתיו והיא הפכה את אויר ראותיו למנגינה. הוא ניגן את "הדנובה הכחולה" של שטראוס. הצטמררתי.
יפה ה"דנובה הכחולה", יפה ושקרנית. ממש כמו הדשא שצומח בבירקנאו. איך שמנגינה יודעת לשקר.
…. טה טה, טה טה, טרללה לה לה לה, טה טה טה טה לההה… טה טה טה טה, להההה.
"תפסיק", ביקשתי, "נגן משהו אחר. לא יכול לשמוע את המנגינה הזאת".
ר' בינימין לא שמע. רק גופו היה לידי, הוא היה בעולם אחר.
בעבר מאוד אהבתי את ה"דנובה הכחולה", אך מרגע שנודע לי כי מנגלה נהג לשרוק אותה כשהיה חורץ גורלות במקלו סילקתי אותה מחיי לתמיד.
"הנה, בדיוק כאן, אתה רואה אותו אהרן?" הרב בנימין חזר לחיים. "כן כן, כאן בדיוק הוא עומד, כן, הוא מחייך, אתה רואה אותו? החיוך עוזר לו לשרוק. הוא לא יכול בלי לשרוק. השריקה של הדנובה מרגיעה אותו, ואז הוא יכול לחשוב. השכל של מנגלה הוא תרבותי. הדנובה הכחולה מחדדת אותו. תקשיב טוב אהרן, אתה שומע? הנה…"
טה טה, טה טה…. שמאלה, טה טה, טה… בת כמה את? שש עשרה? ימינה, טה טה, טה טה… טה… שמאלה. טה טה טה טה… שמאלה.
איך שמנגינה יכולה לשקר.
הרב בנימין היה סחוט. הוא הפסיק לנגן והרחיק את המפוחית מפיו. כנראה בכל זאת שמע אותי.
"למה בקשת שאפסיק? אתה חושב שלי קל עם זה? גם אני שונא את "הדנובה הכחולה", אבל כאן אני מוכרח לנגן אותה. גם בגלל שהבטחתי לגוגול, וגם בגלל שבפעולת המפוחית יש עומק.
חשבת פעם מה עושה מפוחית? היא הרי בסך הכל חתיכת פח ששואבת אוויר "מת" מן הריאות. אלא שיש לה לב, ובעזרתו היא הופכת אוויר מת ליצירה מוסיקלית.
כאן…" הרב בנימין הצביע לעבר הריסות משרפה מס' 2. "כאן לקחו יצירות אנושיות ומלאות חיים והפכו אותן לאוויר מת. אני מוכרח לנגן כאן את הדנובה הכחולה. דווקא כאן. אל תפריע בבקשה".
הוא החזיר את המפוחית לפיו. ידיו רעדו כקנה ברוח. אפילו שפתיו התעוותו, אבל הרב בנימין התעקש לנגן. הפעם ניגן את "ונתנה תוקף… קדושת היום… כי הוא נורא ואיום".
המפוחית זרמה אתו. גם היא שונאת את ה"דנובה". הדמעות שזלגו מעיניו של הרב בנימין הרטיבו את המפוחית, וכשגם היא החלה לבכות, חדל.
"כשבוכים הלב נפתח", אמר בביישנות והחזיר את המפוחית הישנה לנרתיקה. "כשהלב נפתח מספרים סיפור, לא מנגנים, המנגינה תפקידה רק לפתוח את הלב. לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים".
וכך סיפר לי הרב בנימין על ה"רמפה" באושוויץ בירקנאו.
***
בדרך כלל, די בהזכרת צמד המילים "ליל הסדר" כדי להציף את הלב בזיכרונות שמחים וחגיגיים. חגיגיים – לפי שתמיד חל "ליל הסדר" בחג הפסח. ושמחים – על שום שבדרך כלל מגיעים הילדים אצל שולחן הסדר כשהם עטופים בבגדים חדשים וזוכים למחיאות כפיים לאחר "מה נשתנה". ועל שום שהמתנות שמבטיחים להם כדי שיואילו לגלות היכן החביאו את האפיקומן ממלאים את ליבם בגיל ורון. ועל שום שבדרך כלל בלילה זה אין מצווים להם לישון במיטותיהם, והם נרדמים על הספות שבסלון לקול סיפורי יציאת מצרים שנמשכים אל תוך הלילה.
אלא שאם "ליל הסדר" הוא שם נרדף לשמחה, מה טיבו של "בדרך כלל" שהזכרנו לעיל? וכי ישנן משפחות שאינן שמחות ב"ליל הסדר"? אכן.
במשפחתו של קלמן למשל, מעולם לא עורר "ליל הסדר" זיכרונות של שמחה שכן משפחת קלמן לא הייתה "רגילה" כלל וכלל ואין שמחת "ליל הסדר" באה אלא אצל משפחות רגילות.
שאצל משפחות רגילות מלווה השמחה את "ליל הסדר" מתחילתו ועד סופו, ואילו אצל משפחת קלמן היה "ליל הסדר" מתחיל בחשש ומסתיים בצער, ואם לא שהייתם יודעים כי "ליל סדר" הוא זה, הייתם טועים לחשוב שהגעתם אצל "תשעה באב".
אצל בני משפחת קלמן שלא היתה רגילה, היה "ליל הסדר" מקור לחרדה ולפחד, לתסכול ולאימה. וכל כך חששו מבואו עד שאפילו תפילה מיוחדת תקנו לשם כך, והיו לוחשים אותה בטרם יחל אביהם ב"קדש ורחץ".
ולמרות שבכל שנה היו נושאים תפילתם, מעולם לא שמעה קלמן מפיהם. גם משום שבעטיו תקנוה, ואין זה מן הנימוס שיהא האדם שומע תפילה שמתפללים עליו. וגם משום שהיו מקפידים לאומרה בזמן שקלמן נכנס אצל חדרו ללבוש ה"קיטל" החדש שהיתה קונה לו טויבה'לה אשתו מידי שנה עם בא האביב. ומן המפורסמות שתפילה הנאמרת בלחש אינה מתפשטת לצדדים.
וכך היו לוחשים כשנכנס אביהם לחדרו ללבוש "קיטל" חדש שלו: "בבקשה ריבונו של עולם, שיעבור בשלום, שלא יהא "ליל הסדר" ככל ה"לילות". שבכל לילות הסדר אנו אוכלים מרור בלבד והלילה הזה… בבקשה אבאל'ה שבשמים… אם אפשר גם קצת חרוסת… ובזכות תפילה זו תרחם על קלמן בן פייגה, ותאמר למשחית הרף, ושיצא אבא מ"ליל הסדר" בריא ושלם בגופו ובנפשו, אמן נצח סלה ועד."
והיו מקנחים תפילתם בדמעות אף שאין בוכים בימי החג. שסגולת דמעות שהן מטהרות את הנפש מחמיצות שיש בה, ובפסח נאמר "ולא יראה לך חמץ".
וכדי שלא תחשדו בבני קלמן שהם נמנים על כת ה"מחדשים" המתאימים נוסח של הגדות שלהם לרוחות הזמן, הריני מוסר מודעה לפניכם: אדוקים היו בני קלמן כאביהם הצדיק, ומקפידים על קלות כעל חמורי חמורות, ולא תיקנו תפילה זו אלא על שום שהייתה משפחתם לא "רגילה" כלל, כפי שכבר סיפרתי לכם, ובקל היו מוותרים על תפילתם. ואם היה הדבר תלוי בממון, היו מוזילים ממנו בלב רחב מאוד ובשמחה גדולה כדי להיפטר ממנה. אלא שהיו יודעים שכל מהות משפחתם מיוסדת על היותה לא רגילה, וזו סיבה שאחזו בתפילה. שהיו יודעים כי רק הרופא לשבורי לב יכול לחבש עצמותם.
כשסיימו בני קלמן תפילה קצרה שתקנו, היו ממתינים לאביהם שיצא מן החדר. אלא שלא הייתה יציאתו ככניסתו. שכשהיה נכנס, בגפו נכנס, ובפנים שוחקות של חג, וכשהיה יוצא הייתה מצטרפת לו תמיהה, ומרחפת על ראשו, ושאלה גדולה וקבועה היתה עולה מליבו אצל פיו.
וכך היה שואל: "טויבהל'ה יקירתי, מהיכן לקחת לך מנהג זה שבכל שנה את קונה לי "קיטל" חדש? פזרנית נהיית לעת זקנה ח"ו? אם עודף ממון יש לך מדוע לא עשית ממנו קמחא דפסחא לעניים? מה פגם מצאת ב"קיטל" ישן שלי שאת קונה "קיטל" חדש? וכי כהן גדול אני שאינו לובש בגדיו אלא פעם אחת?"
ולא ידע קלמן כי אי אפשר לו בשום פנים ואופן ללבוש "קיטל" שלו משנה שעברה, משום שאין זה ראוי להשהות "קיטל" מוכתם בדם יותר מעת לעת, שהוא סימן רע לבית, כידוע.
ואף שאני מכיר בכם שאתם חפצים לידע מהיכן בא דם של קלמן אצל "קיטל" שלו, איני מפרש לכם סודו עתה. גם משום שאין זה מקומו, וגם משום שעדיין יש לנו להבין מפני מה לא הייתה משפחת קלמן ככל המשפחות הרגילות. ולכשנבין זאת, נבין גם כיצד בא דמו של קלמן אצל "קיטל" שלו.
***
עבור בני משפחת קלמן לא נשא האביב בשורה בכנפיו, להפך, עבורם היה האביב סימן רע, ולפיכך, מרגע שהיה חזן הכנסת מזמר "יהי רצון" של ברכת חודש ניסן ב"שבת מברכים", היה ליבם מצטמק ורע לו, ופניהם נופלות, ואינם עולות עד עלות השחר שאחר "ליל הסדר". וכל כך למה? שכשהיה החזן מברך לחודש ניסן היו בני קלמן הופכים מאנשים רגילים ללא רגילים, והיה מוחם מתרוקן ממחשבות "רגילות" ומחשבה לא רגילה אחת בלבד הייתה ממלאת מקום של רגילות שפרחו להן. האם "זה" יקרה גם השנה או שמא ירחם ה'? ולפי שהיו נזכרים ב"זה" היה הפחד משתקם עד שיצאו מכלל "מדברים" ונכנסו ב"דוממים", וידוע שכל הדוממים שותקים.
ומתוך שאני מכיר בכם שאנשים רגילים אתם, ואינכם יודעים דבר וחצי דבר בעניינים של "זה" האמור לעיל, אפשר ואתם חושדים אותי בגוזמאות כדרך מספרי סיפורים המבקשים לרתק את שומעיהם בדמיונות שווא ובסיפורים שלא היו ולא נבראו. ועל כך אני אומר, אינכם אלא טועים.
דעו לכם, אמת ונכון הדבר שאני מספר אתכם, והיה ונברא מילה במילה ממש. ורק משום שערב פסח אינו זמן לבכי ומספד כידוע, על כן אני מקצר בו ואיני מספר לכם אלא את עיקרו של מעשה, ומתוך כך אתם יודעים כיצד הגיע דמו של קלמן אצל "קיטל" שלו
***
איש טוב וישר היה קלמן, טוב לשמיים וישר לבריות, ודרך ארץ ותורה שמשו בו כאחד, עד שהיו מעשיו מרובים מחכמתו. איש של צורה, חד מחשבה ובעל "הרגש" רוחני, עד שנעשתה דעתו הפוכה מדעת בעלי בתים כידוע. אלא שאם כל כך מעלות היו, בו מדוע לא נמנה קלמן על גדולי הדור? כאן בדיוק אנו באים אצל מחלתו הארורה.
חולה היה קלמן במחלה ממארת, קשה ונוראה, וככל שביקש לה מזור לא מצא. וכל כך קשה הייתה עד שאפילו שם שניתן לה, לא נהגה אלא בלשון "סגי נהור".
מחלתו של קלמן נקראת עד היום בפי הדיוטות אטומים וחסרי רגש בשם "ניצול שואה", בר מינן.
מחלה זו, שאני מסרב לכנותה כך, קשה היא מכל שאר מחלות שיש בעולמנו. שיש כל מחלות, ויש מחלה זו. ואם אתם מניחים כל מחלות שבעולם על כף אחת, ואת זו על כף שניה, היא מכריעה את כולן, וכמה טעמים בדבר.
שכל מחלות, אפשר שיש להן ארוכה, ואפשר שלא, ולמחלה זו אין ארוכה ואין רפואה.
שכל מחלות טבע יש להן שהן מקצרות את חיי בעליהן ומתוך כך בטל צערו, ומחלה זו אינה מקצרת את חיי בעליה אלא מאריכה אותם ואת סבלו גם יחד.
שכל מחלות אפשר והן משפיעות על נפש נושאן ואפשר שלא, ומחלה זו מטלטלת את נפש בעליה ומלפפת את ליבו כל כך, עד שאינו שולט בעצמו, והוא עבד לה והיא אדונו.
שכל מחלות שבעולם אינן מועברות בירושה, ואילו זו עוברת בירושה ומחיים היישר לליבם של בני ביתו עד שהם מכונים "דור שני".
שכל מחלות אפשר שהן מדבקות ואפשר שאינן מדבקות, ומחלה זו מרגע שחלה בה אבי המשפחה היא מדבקת כל הסובבים אותו.
שכל מחלות אף שאין להם מרפא בהווה, אפשר ותתגלה רפואתן בעתיד, ומחלה זו אין לה תקווה ומזור כלל וכלל, ועל כן הלוקים בה מאבדים תקוותם, וימי חייהם מלאים חשכות ואפילה עד יום מותם.
וזהו שאנו אומרים כי רק הדיוטות אטומים מכנים מחלה זו בשם "ניצול שואה". היש בעולמנו שקר גדול מזה. וכי פגשתם מימיכם אדם ש"ניצול" מן השואה? שגם אם גופו חי ליבו אבן, וכיצד ניתן לכנות בשם "ניצול" אדם מת? וממה ניצול? מן המוות? והרי גרוע חלקו מן המתים. ששאר מתים כשהם מתים הם נגאלים מייסוריהם, ומת זה אף שליבו מת הוא מתייסר בייסורים קשים כשאול.
ממנהג מגונה זה אנו למדים על טבען המוזר של הבריות שמבקשות לסדר במילים את רגשותיהם ולהניחם בקופסא, משל לא היו אלא מיני מגדים ותרגימא, ואינם יודעים כי מליבם האטום והערל בא טבע מגונה זה, שהביא לכך שכאשר מבחינות הבריות בחולה הלוקה במחלה זו, הן פוטרות עצמן ממנו באומרן "ניצול שואה הוא זה", כאילו אמרו – יודעים אנו סיבת שגיונו, ודי להן בכך.
ולמרות שהיה קלמן חולה מאוד במחלת "ניצול שואה", לא הכירו הבריות בחומרת מחלתו, והיה נראה בעיניהם כאדם רגיל לגמרי. וסיבת הדבר, שכל ימות השנה הייתה מחלתו הארורה מקננת בליבו בדומיה ערמומית, וממתינה בסבלנות מרושעת לשעת כושר שטנית שלה.
וכיון שכבר ראויים אתם, אני מגלה אתכם כאן גילוי גדול. יום פקודתה של מחלת קלמן חל מדי שנה ב"ליל הסדר", ועל כן רק מי שראה לקלמן ב"ליל סדר" שלו היה יודע עד כמה אנושה מחלתו.
שכשהיה בא זמן שלה, הייתה ארורה זו אוזרת חלציה, ועולה מטיט היוון, וחושפת מלתעותיה האכזריות, ושורפת בחמתה את כל הנקרה בדרכה. ובכלל "כל" שאמרנו, אף ליבם של בני משפחת קלמן ללא יוצא מן הכלל, זקנים נשים וטף. וכיון שנשרפו, נתפחם ליבם, והושבתה שמחתם, ולא הייתה חוזרת. שמעולם לא שכנה שמחה בלבבות שרופים ומפויחים.
וכשהיתה מחלת קלמן רואה הרס וחורבן שהיא מותירה אחריה, הייתה מחייכת בסיפוק, ומכופפת ראשה, ושבה למאורתה, וממתינה ל"ליל הסדר" של שנה הבאה.
וזהו שאמרנו שעם בא האביב, היה הפחד לופת את גופם של בני קלמן שכן היו יודעים כי חג החירות חל בו, וזה אינו בא אלא אם כן "ליל סדר" בראשו, ואין "ליל סדר" נערך בביתם בלי "זה" המר והנורא, ההופך את אביהם קלמן כהרף עין ל"בר מינן" מהלך.
***
וכך היה נערך סדר ליל פסח בבית משפחת קלמן.
כשהוא עטוף ב"קיטל" חדש ונקי מכתמי דם, היה קלמן ניצב בראש השולחן, כיפה לבנה לראשו וזקנו הלבן נבלע ב"קיטל" שלו, עד שנדמה היה למלאכי השרת בעת שהם מקלסים לאדונם.
באותם רגעים גם השולחן שלפניו היה נראה "רגיל". על מפה בוהקת הייתה מונחת ה"קערה", כשסימני ה"סדר" סדורים עליה כמנהג האר"י, ולצידה ניצב גביע של קידוש מלא ביין משובח. אווירה זו שקרית הייתה, ורק מי שעינו עין צורבא היה מבחין שמשהו אינו כשורה.
ומפני מה אינו כשורה? משום ששונה היה שולחנם של בני קלמן משאר שולחנות. ששאר שולחנות מעוטרים בלילה זה בצלחות של פורצלן חגיגיות, ואילו שולחנם לא היה מעוטר בצלחות, וגם לא במזלגות, ועל אחת כמה וכמה שלא בסכינים.
ומפני מה לא הניחה טויבה'לה את צלחות הסעודה אלא כאשר באו אצל "שולחן עורך"? זאת איני רשאי לגלות לכם לעת עתה, ואף קלמן היה תמה על כך, ועל כן בכל שנה ושנה כשהיה סוקר שולחן שלו בטרם יחל בקידוש, היה מניח מידו גביע שנטל לכוס ראשון שלו, והיה שואל לטויבה'לה שאלה שהיא ברמז כדרך האוהבים: "אהה טויבה… מדוע אין צלחות מונחות על השולחן? וכי שכחת שאין דרכם של בני אדם לאכול מתוך אבוס?"
וכשהייתה טויבהל'ה מכווצת גביניה, היה קלמן עוטה על פניו חיוך ומפייסה בדברים שבעלים רגילים לומר לנשותיהם כשהן מכווצות גבינים שלהן, וכך היה אומר: "נו… טויבה'לה… אשת חיל שלי. בטח עמל של ניקיונות גרם לכך. אישה טובה את טויבה'לה ושמך יאה לך. אם כך ראית לנכון לנהוג, יהא כך. שבזכות נשים צדקניות כמותך נגאלו אבותינו ממצרים".
וכשהיתה טויבה'לה שומעת מילים אלו יוצאות מפיו הטהור היו נחמרים מעיה ודמעות זולגות מעיניה. וכי מה תאמר לו? שמחמת זיכרון של ליל סדר שעבר היא נוהגת כך? והרי שניהם יודעים מדוע אין היא מניחתם עתה? אלא שמתוך שהיתה מכבדת טויבה'לה לקלמן מאוד מאוד, שתקה. גם היא היתה "שם", ורק מי שהיה "שם" יכול להבין לליבו של מי שגופו פה ונשמתו "שם".
וכיון שסיים נוסח של צלחות, היה קלמן נוטל כוס ראשון לידו, ופותח בקריאת ההגדה כבשאר משפחות "רגילות".
באותו רגע היה לב בניו הולם כבשעת נעילה של יום הכיפורים. שהיו יודעים ששקט זה רמאי ארור הוא. רמאי – על שהוא מעורר תקוות שווא. וארור – על שהוא מנפצן באכזריות.
ידעו בניו, שהנה, עוד מעט קט והם מגיעים אצל "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות", ואז… יעלה ויבוא זמנו של "זה" המפחיד, והכול יתהפך לרעה בר מינן.
וכך היה "זה" מתרחש.
כשהיה קלמן הצדיק מגיע אצל "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות", היה פוסק מקריאתו ומתבונן בהגדה, והיו עיניו מתרוקנות, והיה אור של קדושה מסתלק מהן, ואור של גהינום בא בהן. וכיון שבא גהינום אצלו, היה נוטש ההגדה, ושולחן הסדר, ואשתו, ובניו, ובני בניו, ומשוטט לו בעולמות האפלים של "שם", עד שהיה בא גופו לידי רעדה, קלה בתחילתה ונוראה בסופה, ואז היה ממלמל בשקט הברות שאיש אינו יודע משמעותן, והיה גופו הכחוש מתנדנד כקנה ברוח, ומבטו האפל היה מתערפל לסופה של אופל.
וכך היה קלמן לוחש ברעידתו: "מה נשתנה… מה נשתנה… מה נשתנה…".
ואף שהיה מבקש בכל ליבו לחזור מ"שם" ולהמשיך בקריאת ההגדה, היתה מחלתו הקשה מעכבתו. וכשהיה חוזר על מילותיו, היה מתגבר קולו, ואף רעידתו כך, עד שכולו הפך כדור של אש, ואז…. היתה פורצת מפיו זעקה גדולה כים ומרה כלענה, שממנה חששו כולם, ועליה התפללו שלא תעלה ותבוא.
"… מהההה נשששתנההה… מהההה נשששתנההה…".
וכשהיתה זעקה זו פורצת מפיו, היה גופו מתנדנד, והיה נחבט ראשו בשולחן בעוצמה, והיה ממשיך בזעקותיו וחובט את ראשו. זועק וחובט, זועק וחובט, כערבות של הושענא רבא.
"מה נשתנה… הלילה הזה…. רבונו של עולם?…. אה?… למה?… רבונו של עום… למה… למהההה?" וכשהיה מגיע אצל "למה" אחרון היה מתמוטט ומתעלף. באותו רגע ממש היו עטים עליו אשתו בניו ובנותיו כשמגבות לחות בידיהם, להשיב את נפשו ולעצור הדם שניגר ממצחו הפצוע.
וכשהיה מתעורר, היתה שבה זעקתו אל פיו, והיה יורקה כעכנאי, אלא שאפסו כוחותיו, ועל כן היה לוחשה כנחש.
"למה?…. למה?…. רבונו של עולם… למה?… לא… לא… למה?…".
למרות מחלתו לא ידעו יוצאי חלציו מדוע דווקא ב"ליל הסדר" היא באה. כששאלו לאימם בעניינה, היתה דוחה שאלותיהם בקש ואומרת ש"ככה זה", ושגזירה היא מלפני הקב"ה, ושאין לנו רשות להרהר אחריה. וכשניסו לדבר על ליבה היו עיניה דומעות, וכיון שראו צער שלה הניחו לה.
עתה, מבינים אתם סיבה שטויבה'לה לא היתה מנחת צלחות הסעודה בתחילתה? חכמה בנשים היתה ורואה את הנולד. שידעה כי אפשר ויחבוט ראשו בצלחת, ואינה דומה חבטת ראש בשלחן עץ לחבטתו בשברי פורצלן.
***
כשבנו של קלמן החליט לנסוע לביקור שורשים בפולין, התקשר לאביו וסיפר לו על תכניתו. קלמן נרעד וציווה לו לבא אצלו מיד. כשהגיע, הושיבו לפניו, וייסרו במילים קשות כגידים:
"אתה לא תיסע לבירקנאו! שמעת??? כפות רגליו של בני לא ידרכו על אדמה ארורה זו! כיצד אתה מעז אתה ללכת ל"שם". שבועה נשבעתי שאיש מיוצאי חלצי לא ישוב שמה, ואתה מפר אותה? חושב אתה כי בנסיעתך לשם תדע את אשר קרה? מחקר אקדמאי אתה עושה לך מצרות שלי? מוות ושריפה אינם מושא למחקר! התבייש לך!!! כל חיי בקשתי להעניק לך חיים "רגילים" ועכשיו אתה נוסע ל"שם" והורס הכל??? פוקד אני עליך במצוות כיבוד אב – לא תסע לבירקנאו ולא תדרוך על אדמת פולין לעולם ועד! שמעת???
אלא שבנו עקשן היה ואף "שאלת רב" עשה בעניין. שעוד בטרם החליט לנסוע ידע כי אביו יתנגד ועל כן הקדים רפואה למכה כשם שנהגב אמו טויבהל'ה בצלחות שלה, וכבר אמרו חכמינו "רחלא בתר רחלא אזלא".
כשראה קלמן שמתעקש הוא ללכת, החליף מילותיו, והחל לדבר על ליבו בתחנונים וכך היה אומר:
"בני יקירי, איש זקן אני, רחם עלי ועל אמך. למה לך לפרנס פולנים ארורים? במטותא ממך, אל תיסע. אם לא למענך, עשה למעני".
וכשראה עקשנות של בנו, פנה אל טויבה'לה אשתו בתוכחה גלויה: "מה לך שותקת, אה? וכי את לא באת מ"שם"? עזר את או כנגדי את? אמרי לו טויבה'לה, אמרי לו שלא ייסע, אולי לך ישמע".
אלא שאשת קלמן שתקה, ואין אנו יודעים לפרש שתיקתה. אפשר ששתקה כיון שלא הגיעה לכלל החלטה, ואפשר שרצתה שייסע כיון שהאמינה שנסיעתו של הבן לבירקנאו תרפא את אביו ממחלתו הנוראה.
ערב הטיסה, התקשר קלמן לבנו, קולו היה קר:
"אני מבין שלמרות הכול אתה נוסע. זו זכותך. אתה כבר ילד גדול. כאבא אני מבקש להזהירך. לא אתקשר שוב בענין זה. דע לך בני, הנסיעה לביקרנאו תהרוס לך את החיים". השיחה נותקה.
בנו השיב את השפופרת לעריסתה מהורהר. אם הדבר גורם לאבא צער רב כל כך אולי בכל זאת אוותר? מדוע הוא כל כך מתעקש? ממה הוא פוחד? מה כבר יכול ביקור בבירקנאו לעשות לי? להרוס לי את החיים? איך?
הוא נטל את מזוודתו ופנה לכיוון הדלת. כשהניח ידו על המזוזה, שוב צלצל הטלפון. הוא שב על עקביו. מן העבר השני נשמע קולה של הדודה קלרה אחותה של טויבהל'ה.
"מה שלומך מותקל'ה?" שאלה בנימוס הונגרי מזויף.
"אני בסדר דודה. מה את רוצה? גשי לעניין. סלחי לי דודה אני פשוט ממהר.
"אתה נוסע לפולין" אמרה ביובש. "אז תקשיב טוב בובה'לה חכמולוג שלי. אתה לא נוסע לפולין לפני שאתה מבקר אצל דודה קלרה. שמעת?"
מעולם לא שמע את דודה קלרה מדברת בטון כזה.
"דודה תראי אני כבר בדרך לשדה התעופה, אני נוסע וזה סופי, כך שאם את מבקשת לשכנע אותי…".
"לא לא", אמרה הדודה. "אני לא מבקשת לשכנע. אני דווקא מעוניינת שתיסע, אבל אתה מוכרח לעבור אצלי בבית. אם אתה כבר נוסע, לפחות תיסע כמו שצריך. תדע את כל האמת לפני שאתה נוסע. אתה מבין? אם כבר נוסעים לאושוויץ אז שיהיה כמו שצריך".
היא ניתקה.
מה הם רוצים ממני? אבא מתעקש שלא אסע, עכשיו דודה קלרה, מה קרה? למה נסיעה לאושוויץ עלולה להרוס את החיים? איך דודה קלרה תהפוך את הנסיעה ל"כמו שצריך"? מה הוא צריך?
סקרן גדול היה בנו של קלמן, וכיון שמאוד רצה לידע סוד המילים "כמו שצריך" קיים בקשתה של הדודה. בדרך לשדה התעופה עצר לביקור בביתה. היא המתינה לו ליד מכשיר הטלפון. הייתה בטוחה שיבוא.
"שלום דודה, באתי, אני קצת ממהר, מה רצית לומר לי?".
היא הביטה בו בעצב.
"שב בובה'לה, זה לא על רגל אחת. אתה צריך לנסוע כמו שצריך".
***
"הם הגיעו לבירקנאו, מהונגריה, בערב פסח תש"ד. כולם הצטופפו בקרון אחד. משפחה שלימה. סבא וסבתא, אבא ואמא, אחים ואחיות, ילדים ונכדים, מאה איש… כשנפתחו הדלתות פסק החושך להאיר, ואור מסנוור החשיך את חיינו לעד. נשמעו צעקות בגרמנית, "שנל… שנל… לרדת מהר… לא לקחת כלום". על ה"רמפה" עמדו אנשי אס. אס. מלווים בכלבים אימתניים. אסירים חסרי פנים בבגדים מפוספסים הסתובבו ביניהם כחולדות מפוחדות. הם דחפו אותם החוצה בלי מילים. אני חושבת שהם כעסו. בסוף כולנו ירדנו, מותירים בקרון את חיינו, ארוזים במזוודות ישנות על רצפת הקרון. מחובקים עמדו שם, מחזיקים זה בזה כטובעים במצולות, מבקשים להיאחז בקרש הצלתנו האחרון.
"כשהגענו ל"רמפה ההונגרית", המתינו לנו האנשים בבגדים המפוספסים. בעזרת מקלות "סידרו" אותנו בשורות. בראש השורה עמד קצין אס. אס. כשחיוך על פניו. עיניו הכחולות היו קפואות כקרח, ופיו שרק מנגינה עליזה. אני זוכרת אותה כמו עכשיו, הייתה זו… "הדנובה הכחולה". לקצב המנגינה היה איש הקרח מנענע את המקל שבידו כמנצח בתזמורת. ימין ימין… שמאל ימין ימין… שמאל… שמאל… שמאל… שמאל… שמאל…לשמאל…
"לא טוב שמאלה", לחש לעברנו האיש בפסים. "שמאל זה דין, שמאל זה רע, שמאל זה…". האיש המפוחד הצביע לעבר ארובה גדולה שעשן סמיך היתמר ממנה. "תגידו שש עשרה… כולכם שש עשרה… לא ילדים לא תינוקות… שש עשרה. שש עשרה זה לחיות". כך אמר לנו ונעלם. איש הקרח המשיך לשרוק "טה טה… טה טה… שמאל… שמאל… שמאל… שמאל…". הקור והקרח מצד שמאל נבראו, שמאל זה דין.
"שיינא אחותי עמדה לצד בעלה קלמן. בידה האחת החזיקה במעילו ובשנייה חיבקה אל ליבה את גולדהל'ה הקטנה. רק בת השנתיים היתה. היו לה צמות זהובות קטנות, ושמלה לבנה עם נקודות שחורות. גולדה'לה בכתה וחיבקה את צווארה של אמא שיינא בשתי ידיה. סבתא וסבא עמדו לפניהם. האיש המחייך הורה להם לצעוד לשמאל. לא הבנתי. האיש עם הפיז'מה אמר ששמאל זה דין, וסבא וסבתא מלאים ברחמים. שקרן האיש בפיג'מה.
"כשהגיע תורה של שיינא לעמוד לפני ה"מנצח", הוא הורה לה במקל המנצחים להעביר את גולדהל'ה הקטנה לידי סבתא שעמדה בצד שמאל, ולצעוד ימינה יחד עם קלמן. שיינא סרבה…
"טיפש קטן, לנסוע לבירקנאו רצית? היש לך שפה בעולם סופר שיש בה מילים לתאר זאת?"
דודה קלרה בכתה. כל גופה רעד.
"ביד אחת החזיקה שיינא שלי בבעלה קלמן ובחיים שבצד ימין ובידה השניה החזיקה בגולדהל'ה שלה ובמוות שבשמאל. צריכה הייתה להכריע ביניהם ולא הצליחה. כל כך רצתה שיינא לחיות, אלא שאהבה מאוד את גולדה'לה שלה, וזו התמימה כבר נחתם דינה. צריכה שיינא העדינה להחליט. לחיות בלי גולדה'לה או למות יחד איתה. ומתוך שמורגלת הייתה שיינא לומר כי כל חייה הם גולדה'לה שלה, קיימה את דבריה.
היש אדם בעולם שיידע לפסוק כיצד לנהוג במקרה זה? אה? לנסוע לבירקנאו אתה מבקש? טיפש שכמוך. שיינא שלי… מסכנה שלי…" בכתה קלרה, "תמיד אמרה שגולדהל'ה היא כל חייה". ורק משום שידעה שהוא ממהר לטיסה, ניגבה דמעותיה, שתתה מכוס המים, והמשיכה…
"קלמן גיסי, בעלה של שיינא אחותי, משך בכוח בידה לצד ימין אלא שליבה משך לשמאל . "תני לה אותה…" צרח קלמן בקול מר. "תני לה, תני… אני פוסק לך… את מחויבת לשמוע בקולי … בעלך אני… תני לסבתא… תני שיינא…".
סבתא שחכמה גדולה היתה, כבר עמדה בצד שמאל, וידעה היטב מדוע ביקש איש ה"קרח" להפקיד בידיה את נכדתה, ואף היא קראה אליה… "תני שיינה'לה… תני לי… אני מבטיחה לך – מיידלע שלי, אשמור על גולדהל'ה שלך עד שניפגש… תני לי אותה… סבתא בכתה ואיש הקרח… חייך. אלא ששיינא אחותי הגנה על גולדה'לה שלה כלביאה ונותרה על מקומה מנותקת לחלוטין. עיניה היו ממוקדות במלאך המווות שניצב מולה. שותקת. כאילו אומרת לו "תחליט אתה אדוני… תחליט אתה… שאם אלך לימין מתה אנוכי ואם אלך לשמאל מתה אנוכי… תחליט אתה…". אלא ש"אדוני" זה רופא היה, ולא ידעה שיינא שאין דרכו של רופא להחליט עבור מטופליו, שאף פעם לא היתה שיינא חולה".
"מנגלה הביט בה במשך כמה שניות והמתין… משהבחין שאינה מוותרת, הניח מפיו את "הדנובה הכחולה" והורה לה במקלו כשחיוך על שפתיו, "שמאלה… ". כיון שנגזר דינה, עקרו ה"מפוספסים" ידו קלמן מידה של שיינא ושילחוה שמאלה אל בית המוקד. חוץ מקלמן כולם נלקחו שמאלה… כולם.
"שתינו עמדנו מאחור. אני וטויבהל'ה אחותי", המשיכה דודה קלרה בתיאורה. "צעירות היינו מאחותנו שיינא. ילדות קטנות. כשהגיע תורי מתחתי גווי וניצבתי בפניו.
"בת כמה את?", שאל המנצח בחיוך.
"ששש עששרה…. יה.. יה.. ששש עששרהה…", גמגמתי בגרמנית. הוא כעס עלי. ידע ששיקרתי.
"יה… יה… " עיקם את פיו בתיעוב. "עלה זעכצן". תקע בי את מבטו המקפיא, ואמד את גילי האמיתי. לאחר שניה פסק, "ימינה". מעולם לא ידעתי שהגרמנים מתעבים כל כך את השקר.
"צעדתי אחרי גיסי קלמן. גבו רטט מבכי. לא אמרתי כלום. ידעתי כי בשניות אלו ממש עומדת אחותי התאומה טויבה'לה מול האיש עם המקל והוא גוזר את דינה. פחדתי להביט לאחור, שלא יחזור בו מלאך המוות מגזירתו. לפתע הרגשתי נגיעה בגבי. הייתה זו טויבה אחותי. עיניה ריקות ואטומות ופיה לוחש כדרך החולים בנפשם – "שש עשרה… שש עשרה… בת שש עשרה… גם שיינא שש עשרה… גם אמא שש עשרה… כולם שש עשרה… שש עשרה… עלה זעכצן… עלה זעכצן… גם גולדה'לה שש עשרה…".
"לאחר השחרור מילאה אחותי התאומה טויבה את מקומה של שיינא אחותנו, ונישאה לקלמן גיסנו – אביך. קלמן וטויבה הם הוריך… ילד טיפש. לאביך קלמן היתה אשה ושיינא שמה… היתה לו בת וגולדל'ה שמה… עם צמות יפות ושמלה לבנה עם נקודות שחורות. אמך, אחותי טויבה, אחות שיינא היא, והיא נישאה לאביך שנתאלמן מאחותינו שיינא הי"ד. אנחנו לא משפחה "רגילה" ילד. עכשיו אתה יכול לנסוע לבירקנאו, עכשיו אתה נוסע "כמו שצריך". כשאתה מגיע לשם, תעמוד ליד השער בצומת המרכזי שליד הרמפה בבירקנאו ותדע מה קרה "שם", זה היה ב… "ליל הסדר"… תש"ד"."
דודה קלרה סיימה את דבריה ונשתתקה. הוא ישב על מקומו חיוור כסיד, אצבעותיו לפתו את מסעד הכורסה כעוגן הצלה וליבו הלם מסער כאניה הטרופה בלב ים.
כשהגיע אל הדלת עצר וסובב את ראשו לעברה, היא רטטה מבכי.
"סליחה. תודה לך דודה… עכשיו אני נוסע כמו שצריך".
***
הוא ירד למכוניתו, אשתו המתינה לו ליד ההגה.
"מה דודה קלרה רצתה ממך?" שאלה כדרכם של אנשים "רגילים".
"לא משהו חשוב", ענה. שכשיחזור יסביר לה. לא היו לו כוחות לעשות זאת כעת. מה יאמר לה? שפתאום התברר לו שלאבא שלו הייתה אישה אחרת שיש לו אחות שאינו מכיר? שדודתו הפכה לאמו? שאבא שלו נשוי לגיסתו? זה לא טוב בשבילה. זה יכול לבלבל אותה. היא הרי אשה "רגילה". ההורים שלה לא באו מ"שם".
רק במהלך הטיסה הבין מדוע שונה "ליל הסדר" בבית הוריו משאר ה"סדרים" הנערכים במשפחות "רגילות". רק אז הבין מדוע דווקא ב"ליל הסדר" מתפרצת מחלתו של אבא. הרי בלילה זה בדיוק חלה. גם שמה של מחלתו נתברר לו. שמה האמיתי של מחלת אביו הוא "שיינא גולדה'לה".
ב"ליל הסדר" חל הייארצייט של אשתו שיינא ובתו הקטנה גולדל'ה שצעדו שמאלה בבירקנאו.
לפתע הבין מדוע כשהיה שמגיע אביו אצל "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות" היתה נטרפת דעתו מכאב
שהגיע לבירקנאו עצר ליד השער הראשי משמאל ל"רמפה" והוציא מתרמילו שני נרות נשמה. את האחד הדליק לזכר דודתו שיינא אשת אביו הראשונה, ואת השני לזכר אחותו – דודתו גולדהל'ה.
***
עם שובו לישראל נסע הישר לבית אביו. כשנכנס הביט בו אביו קלמן בשתיקה. עצב רב ניבט מעיניו:
"נו… אז היית שם…?" יגון עמוק אפף אותו.
"כן", השיב בנו , "הייתי שם".
"ומה ראית שם, דשא?"
בנו לא נעלב מהבוז שניתז מפיו.
"ראיתי הרבה אבא. ראיתי את דודה שיינא וראיתי את גולדהל'ה, את כולם ראיתי", ואז פרץ בבכי…
"אבא למה לא ספרת לי? למה? למה שתקת כל השנים? למה לא נתת לנו לשאת את הכאב יחד אתך? למה לא סיפרת שזה קרה בליל הסדר?".
קלמן שתק ו…דמעות הופיעו בעיניו. זו היתה הפעם הראשונה שראה את אביו בוכה. אט אט נסדקה חומת שתיקתו והפכה ליבבה של ממש, אלא שהפעם לא חבט קלמן את ראשו בשולחן, הוא ישב בכורסתו ובכה ללא מעצורים, משיל מעליו

חדשות יומיות | מזג האויר בישראל
רכישת תבניות איכותיות | רכישת דומיינים בזול | וובסל קידום שיווק פירסום באינטרנטפתרונות דיגיטל | קידום אתרים פיתוח אתרים |הקמת אתרים | פוסטרים | ליטוגרפיות | תמונות קנבס | צלם אדריכלות | מודעות שכדאי לראות | ספריית עסקים מקודמים | קידום אורגני בגוגל

About זאב גרינברג

זאב הינו פילוסוף טכנולוגי, ר׳ פרויקטי בינה עסקית ובינה מלאכותית

Check Also

החלפת צילינדר

החלפת צילינדר

יש סוגים שונים של צילינדר שניתן להחליף. יש צילינדר רגיל וסטנדרטי שניתן להחליף. כך ניתן …

יאיר נתניה בנו של ראש הממשלה קיבל אתמול תעודת הקורה על פעילותו במהלך השנים האחרונות בעמותת יד עזר לחבר

עמותת יד עזר לחבר העניקה אתמול ליאיר נתניהו בנו של ראש הממשלה בנימין נתניהו תעודת …