בספרו של חתן פרס נובל לספרות, זוזה סאראמאגו , "מוות לסירוגין" , מתואר עולם דמיוני שבו "גברת מוות" (גיבורות ספריו הן נשים) מחליטה, שבמדינה מסוימת היא תפסיק להרוג. לכאורה, מתממש, בהחלטה זו, החלום הנצחי של האדם בדבר "חיים לעולם ועד", אך למעשה סאראמאגו מציג לנו סאטירה נוקבת, שבה המדינה הדמיונית, איננה יכולה לעמוד בהצפה שנוצרת במספרי הזקנים והזקנים המופלגים ונוצר מצב מטורף, שבו האנשים מייחלים למוות כדי שיגאל אותם מיסוריי הזקנה.
התיאור הקצר, שבו נפתח מאמר זה, הינו בבואה דמיונית של המתרחש בישראל, של שנת 2018, שבה חיים, כיום, 930 אלף אנשים בגיל הזקנה ותוחלת החיים בה עומדת על 81.3 ו 84.5 , בהתאמה, לגבר ולאישה הישראליים. תוחלת חיים כזו תביא ב 2035 להימצאות מיליון ושש מאות אלף זקנים בישראל והשאלה המרכזית הינה, האם אנחנו מוכנים למצב שבו 15 אחוז מאוכלוסיית ישראל, יהיה בגיל השלישי ? , האם אנחנו מוכנים מבחינת הכספים בקרנות הפנסיה ובביטוח הלאומי ? , האם אנחנו ערוכים עם פתרונות בריאות, ספורט ועוד מול המצב שבו "פירמידת הגילאים" תתהפך לאט לאט והחלקים המצומצמים שבה, קרי, הזקנים , יתרחבו ויהיו לעול, למשא ולנטל על אלו הצעירים??
ברור, שהספר, החוזה מציאות מדומיינת, איננו מכוון למצב, שבו באמת לא ימות אף אדם, אך המשמעות שכמויות הזקנים תגדלנה הינן נקודה עקרונית מאוד, שבה חובה על החברה הישראלית לעצור ולעשות בדק בית יסודי ובסיסי לגבי מוכנות החברה למצב שישרור בה.
דוגמא בולטת, להדגשה, הינה המושג עליו בונים ישראלים רבים, חלק מתוכניות כספים בגיל הזקנה וזו קצבת הזקנה מביטוח לאומי. במצב שישרור ב 2035 (רק בעוד 17 שנים), מבחינה אקטוארית , גרידא , פשוט לא יוותר כסף בקורת הביטוח הלאומי לתשלום קצבה לזקנים החדשים שיגיעו לגיל . קבלת קצבת הזקנה (גיל שזהה היום עם גיל הזקנה ועם גיל קבלת תעודת האזרח הוותיק – 62 ו 67 לאישה וגבר בהתאמה). זו דוגמא אחת בלבד לתיאור תמונת מצב אקוקליפטית, שאליה מתייחס סאראמאגו בספרו, באירוניה רבה, כמובן, אך היא עומדת להתרחש בחברה הישראלית וכבר עכשיו והרי זו דרמה בכל קנה מידה, שאסור לנו לשאת ולסבול אותה.
הצורך בתכנית אב לאומית שתעסוק בעובדה, שכמויות הזקנים בחברה הישראלית יגיעו לשיאים חדשים חייב להיות צורך קיומי לחברה הישראלית. התובנות העולות מניתוח " התהפכות פירמידת הגילים " חוצות את כל תחומי החיים, שבם נוטלים חלק זקנינו, עובדה שתהפוך לעומס יתר או לנטל שהחברה הישראלית לא מוכנה אליו. לדוגמא, בתחום הסיעודי ברור שמספר הזקנים שיזדקקו לתמיכה סיעודית יעלה וכתוצאת לוואי ברור שלא יהיו מספיק עובדים לטיפול בזקנים ונכון העומס יהיה על בני המשפחה המטפלים וכאן נשאלת השאלה – האם אנחנו מוכנים נפשית , מקצועית וכלכלית או בכל דרך שנשאל זאת, לטיפול מושלם ומקצועי בהורינו?
דוגמא נוספת , הינה תחום הדיור המוגן לזקנים, על סוגיו השונים – האם נוכל לספק ל"זקנים החדשים" את צרכי הדיור שלהם? האם נוכל להעמיד סגל עובדים ראוי מולם?
דוגמא בולטת הינה תחום ביטוחי הבריאות וביטוחי החיים – האם יוכלו חברות הביטוח וחברות הפנסיה למיניהן כמו כל קופות החולים לעבוד בין אם בתשלומי הפרמיות הבטוחיות מחד או לספק שירותי בריאות לאנשים זקנים מאידך ??
תחום תשלומי הפנסיה ובקצבאות , כבר הוזכר בפתיחה וברור שהוא יעמוד בחסר ניכר כמו גם תחום החינוך, תרבות, בידור ובוודאי נושא התעסוקה – משום שנעמוד בפני קבוצה גדולה של ה"אבות המייסדים", שהינם בעלי מקצוע מהמעלה הראשונה, שאינם מועסקים (גיל הפרישה) ואינם תורמים לחברה שכה זקוקה להם.
התשובה היא אחת לכל השאלות שהודגמו, פשוט – לא ! אין החברה הישראלית מוכנה וערוכה להתמודד עם המוצג במאמר זה. ההתנהלות מזכירה את המדינה הכאוטית עליה כותב סאראמאגו . מדינה שבה "החברה קדישא" פושטת את הרגל משום שחומרי הגלם אינם בנמצא (אנשים מתים) . מדינה שבה חברות הביטוח פושטות את הרגל משום שאיש אינו מבטח את חייו כי אין שום צורך בכך (הרי לא מתים) . מדינה שבה על כל זוג צעיר מוטלים עשרות סבי – סבי – סבים שעדיין חיים ואינם מתים – הגרוטסקה הזו , עליה כותב סאראמאגו אסור שתהפוך למציאות ובוודאי לא בחברה, כחברה ישראלית.
שוב, מושגים כ"הדרת פני זקן" ו"אל תשליכני לעת זקנה" אסור שיהיו למטבע לשון מבוזבז ולא ממומש .
על החברה הישראלית להיערך ובהקדם להזדקנות המגיע בשצף קצף ולא מתוך חשש, אלא מתוך אבוב , נכונות והבנה שהקדמה, הטכנולוגיה והיכולת שלנו הביאה למוות מאוחר באיכות חיים גבוהה יחסית לזקנינו – הבה ונהפוך זאת למשימה ראשונה ועליונה בחשיבותה גם למען הורינו , אבל גם למעננו ולמען ילדינו וטובה שעה אחת קודם !
ד"ר אבי ביצור, גרנטולוג , מרצה בכיר במל"א – מרכז ללימודים אקדמיים , ראש התמחות לגרנטולוגייה יישומית, מנכ"ל משרד הגמלאים לשעבר
