ישנם שתי תקופות בחיים בהם השינויים מתרחשים בצורה מואצת ביותר.
אחת היא מרגע הלידה ועד גיל שנה וחצי והשנייה היא בגיל ההתבגרות.
בשתי התקופות הללו השינויים הנפשיים והפיזיים כל כך גדולים עד שהם יוצרים לנו כהורים קושי לעכל ולהסתגל למצב החדש והמשתנה.
בשניהם ישנה יציאה אל העולם הרחב. בשניהם יש צורך ברכישת עצמאות יותר גדולה.
תינוק מתחיל את חייו לגמרי תלוי בהורים שלו ובגיל שנה וחצי הוא צריך להיות מסוגל לנהל "חיי חברה" ראשוניים, להסתגל לגן ולהתנייע באופן עצמאי (על רגליו) במסגרות בהם נמצא.
בגיל ההתבגרות הילד הופך למתבגר, נוצרים שינויים פיזיים . אלו יוצרים שינויים מאוד גדולים בדימוי העצמי ובאופן התנהלותו. שוב הוא יוצא לעולם הרחב כאשר הוא נלחם על עצמאותו . הפעם לא רק עצמאותו ביכולת ההליכה אלא גם ביכולת להתנהל תוך שיקול דעת בעולם הרחב הן כלפי בני גילו והן כלפי מבוגרים וכמובן מול הוריו.
הוא נדרש להשתמש בערכים וגבולות שהפנים ולהפעיל אותן במעשיו .הוא מורד בהוריו, מנסה להשאיר אותם מחוץ לתחום ונלחם על הזכות להיות עצמאי וחופשי מול הסביבה כאשר אין לו מספיק ניסיון חיים וידע על סיכונים הצפויים.
בשני המקרים ההורים חרדים לרוב לסכנות ולסיכונים העומדים בפתח. בשני המקרים על ההורים משימה כפולה והיא לשחרר ולאפשר עצמאות ויחד עם זאת להיות נוכחים ולתת אמון תוך כדי היותם נמל בטוח בחיי הילדים.לשחרר ולשמור בו זמנית.
חשוב לזכור שבשני המקרים הביטחון של הילד מושפע מאוד מהאמונות שיש להורים הן על העולם , הן על עצמם וכמובן גם על הילד שלו. אמונות אלו הם סוגיה בפני עצמה והיא דורשת ליבון וידע נוסף.
נראה לכם מסובך?
זה הרבה יותר מורכב ממה שנראה לכם.
בכל מקרה לא לחינם קוראים להתבגרות הזדמנות שנייה לצאת אל העולם בצורה שבה ניתן גם לתקן מה שהתרחש בשלבים הקודמים בחייו. כמובן שניתן לעצב את הדימוי העצמי ואת תפיסת העולם שיש לו תוך כדי מעבר זה.
