לאחרונה דובר רבות על מצוקת ילדים הנגרמת בעקבות נידוי חברתי. ובמיוחד לאחר מקרה שבו נער בן 12 התאבד.
אומנם נידוי חברתי לא נחשב לעבירה, אבל למעשה מדובר בתופעה של אלימות נפשית היוצרת טראומה בעלת השלכות לטווח ארוך על מי "שנפל" קורבן. זו למעשה התעללות נפשית.
על-פי רוב, נידוי הינו דרך שלילית לפתרון בעיות המופעלת על-ידי חבורה של ילדים בעלי כוח חברתי כנגד ילד/נער הנתפס כשונה, לא שייך או שבצורה כזו או אחרת נתפס כ"בוגד" לערכי/ דרך ההתנהלות של חבורת הילדים.
מקובל לחשוב שהתופעה קיימת רק בגיל ההתבגרות אך למעשה היא קיימת גם בגילאים צעירים יותר. מרגע שבו הילדים מתחילים לדבר על מקובלים ולא מקובלים בחברה ונעשים מודעים לערך שיש בכוח החברתי.
היום, בעידן האינטרנט, הנידוי החברתי לעיתים בא לידי ביטוי על-ידי הפצה של תכנים שליליים כך שלמעשה לא תמיד התופעה חשופה לדמויות היכולות להיות לעזר למי ש"נפל" קורבן.
באותה מידה קשה לדמויות המטפלות בקהילה לאתר תופעה זאת. במקרה הנידון למדנו על סבלו של הקורבן רק בדיעבד.
למרבה הצער גם אם סבלו של אותו ילד היה ידוע, לא תמיד הדמויות הקרובות, יודעות או מסוגלות להתערב. זאת מאחר שחשיפת ההתעללות על-ידי הקורבן עלולה לעורר תגובות קשות אף יותר מצד החבורה היות ונחשבת כהלשנה.
יתרה מזאת, מעטי מעט הן הדמויות היודעות כיצד ניתן לערוך התערבות טיפולית וגם כאשר היא אכן נערכת,ייתכן שבמהלך ההתערבות תפגין החבורה לכאורה שיתוף פעולה, כאשר באופן סמוי תיחשב ההתערבות כהצקה והלשנה מצד הקורבן כך שהתופעה עלולה להחריף ולהפוך לסמויה יותר.
נשאלת השאלה מה נכון לעשות בכדי למנוע/לצמצם את התופעה? או כדי להיות לעזר בשעת מצוקה.
ראשית, כדי למנוע ולצמצם את התופעה יש צורך במערך רחב היקף שתחילתו היא הסברה וחינוך הילדים/הנוער לגבי הנזקים שנגרמים לטווח הארוך.
לצערי לא ידוע לי על שום מערך בקנה מידה רחב הבא לענות על צרכים אלו. ובכלל, כשמדובר בתוכנית מונעת יש בעיה בלהשיג לכך תקציבים.
מעבר לכך, דרושה הבנה מצד ההורים לחשיבות הטיפוח של דיאלוג כן ופתוח בין הורים וילדים סביב נושאים חברתיים ודרכי התמודדות עם מצוקות החיים באופן כללי.
יש לקחת בחשבון שהשתלבות חברתית לעיתים חשובה יותר מאשר ההישגים הלימודיים.
לצערי יש התרכזות קיצונית בהישגים הלימודיים. הורים מייחסים להיבט הלימודי חשיבות יתרה מאשר להיבט החברתי, עד כדי כך שלפעמים הקשר הורה-ילד "משתבש" עקב ציפיותיהם לבין התמודדות הילד עם הישגים לימודיים. ההורה הופך להיות מורה נוסף במקום להיות הורה.
גישה זו עלולה לעורר אנטגוניזם מצד הילדים כלפי ההורים ומובילה לכך שההורה הופך להיות גורם לחץ ולא "יועץ לחיים".
בפרט בגיל ההתבגרות עלולה גישה זאת לחזק את התחושה של נערים ש"ההורים לא מבינים כלום על מה שחשוב בחיים" ולכן מאבדים את הסטאטוס ככתובת לשיתוף מצוקות.
דוגמא לכך היא שבמפגש היום יומי בין הורה לילד, ההורה קודם כל שואל איך היה בבית-הספר. לרוב הוא מקבל תשובה לאקונית, "בסדר" ובכך מסתיימת השיחה. כעבור כמה זמן ההורה מגלה על קשייו של הילד, בדיעבד.
הורים גם מצפים שילדים יהיו "פתוחים" איתם, יספרו על מצוקותיהם כאשר הם בעצמם אינם מהווים דמות לחיקוי בנכונות להיפתח.
מעט מאוד הורים משתפים את ילדיהם ב-איך הם כילדים התמודדו עם דברים דומים. כשלמעשה, אנחנו לומדים הרבה יותר משיתוף וחיקוי מאשר מהטפה ודרישה לשיתוף.
לא כל ההורים יודעים לשתף מבלי לאבד את המעמד שלהם כסמכות. הם שוכחים שלילד שני הורים ויהיו לו מאות חברים ושואפים להגיע לעמדה של ידידות עם הילד, גם אז מאבדים את יכולתם להיות סמכות.
אנו לומדים רק מדמויות אותן אנו מעריכים אשר התנסו במצבים דומים ויודעים לכבד את הזכות לטעות, ללמוד מטעויות ,לתמוך ולקבל – גם כשלמידה יכולה להיעשות במחיר של טעות.
אסור לנו לשכוח כי קיימת סטיגמה לגבי פניה לגורמים מטפלים כאשר מדובר במצוקה נפשית’ לא כך הוא המצב כשמדובר במצוקה גופנית.
סטיגמה זו יוצרת מצב שבו ההורים ובמיוחד הילד/נער בעצמו יתקשה לפנות לעזרה כיוון שמצפה מעצמו להיות מסוגל להתמודד לבדו עם הסיטואציה. עצם הפניה מערערת בו את האמון
שלו בעצמו ולעיתים נער עלול לפחד מלדבר על מצוקתו עם הוריו מפחד להכביד, לאכזב או לבייש או אפילו להתבייש בעקבות הניסיון של הוריו להתערב.
למעשה, הנושא של נידוי חברתי הינו בעל חשיבות רבה מאוד ומוביל לשאלות קרדינאליות לגבי מהות תפקידו של ההורה. חינוך לדרכי התמודדות, התייחסות לאנשי מקצוע בתחום של טיפול, נורמות חברתיות ותקשורת בין מבוגרים וילדים.
כל אחד מאלו דורש התייחסות כשלעצמו ולכן לא נוכל להרחיב יותר בנושא, אך לבטח נוכל בהמשך, כל פעם נתמקד בנושא קרוב.
שרה יעקב
פסיכולוגית חינוכית בכירה
מנהלת מרכז מיפל
WWW.MAYPAL.CO.IL
