כאשר הייתי סטודנט לווטרינריה, עבדתי במקביל, לפרנסתי, בבית חולים גדול בת"א.
המחלקה הנוראה, הכאובה וההרואית ביותר בעיני הייתה אונקולוגית ילדים. אמנם רוב הזמן אני הייתי ספון במעבדה בזמן המשמרת שלי, אלא שמדי פעם הזעיקו אותי למחלקות השונות, דווקא כיוון שהפרסונל ידע כי אני סטודנט לרפואה וטרינרית.
זכורה לי ילדה מתוקה אחת, בת 4-5 שנים, חולת לויקמיה, לימור (שם בדוי), אשר נאלצה לעבור בדיקות דם מכאיבות, יומיומיות, מספר פעמים ביום, כמו גם דגימות תדירות של מח עצם.
היא כל כך שנאה בדיקות אלו ופחדה מהן, שפיתחה התנגדות נפשית כנגד כל איש צוות רפואי, ונהגה לפרוץ ביללות אימה כל אימת שמי מן האחיות או הרופאים ניגשו אליה.
כך קרה שבכל עת שצריכים היו לקחת ממנה דם , הובאו למחלקה אחיות ורופאים ממחלקות אחרות בביה"ח.
מהר מאד היא זיהתה את כל אנשי הסגל הרפואי בבית החולים, ולא אפשרה לאיש לגשת אליה.
בצר לה, פנתה אליי האחות הראשית בבית החולים וביקשה שאני אלך ואוציא לה דם בעצמי.
ואכן, ניגשתי בלב הולם לביצוע המשימה, באתי לבוש בבגדים רגילים, ללא חלוק רופא, הצגתי את עצמי והתיישבתי בשיפולי המיטה תוך שאני מספר לה חוויות על הכלבים והחתולים שלי.
התחלתי להפליג בסיפורים מהווי ביה"ח הווטרינרי בבית דגן, ולימור הקשיבה לי בעניין רב.
היא הייתה מוקסמת במיוחד לשמוע סיפורים על כלבות ממליטות.
הבטחתי לה כי במידה ותיתן לי להוציא לה דם ללא בעיות , אשתדל להביא לה גור כלבים, ברגע שרופאיה ירשו זאת עת מערכת החיסון שלה תתחזק קמעה.
היא התרצתה ואפשרה לי באומץ רב להוציא לה דם מעקב רגל שמאל ( כבר לא היו לה וורידים שמישים בידיים וברגליים עקב הוצאות הדם המרובות). מסרתי את המבחנה לאחות הראשית שהמתינה כל העת מעבר למחיצה,
נשארתי לפטפט עם לימור עוד מספר דקות, ולמדתי איזו ילדה חכמה ונבונה היא, הדואגת להיראות יפה בכל עת, התקשטה עם עגילים ומעט אודם על אף גילה הצעיר וראשה הקירח לחלוטין.
בשבוע שלאחר מכן באתי למיטתה 3 פעמים בכל משמרת, בכל פעם סיפרתי לה סיפורי כלבים, והיא אפשרה לי להוציא לה דם.
בדיקות הדם הראו שיפור רב במצבה בימים הבאים, נראה היה שהכימותרפיה עושה את פעולתה כיאות.
ביום העשירי, ניגשתי למיטתה, ולאכזבתי הרבה היא פרצה בבכי למראי, נמאס לה כנראה שאני מוציא לה דם.
היא ביקשה שרק אספר לה סיפורים ולא אוציא לה דם בעצמי.
הסכמתי לתנאי זה, ונשארתי לשוחח עמה בזמן שסטז'ר לרפואה חדש הוציא לה דם במקומי.
במשמרת הבאה שלי בבית החולים הכנתי לה הפתעה, הבאתי גור כלבים חמוד ויפהפה, רטריבר זהוב שהמליטה הכלבה של אחד התלמידים מעמיתיי ללימודים. דאגנו לשים לו סרט כחול סביב הצוואר, כמו בעטיפת מתנה. החבאתי את הגור בכיס הפנימי של חלוק המעבדה שלי, והתגנבתי למחלקת האונקולוגיה בלי שהאחות האחראית חמורת הסבר תבחין במעשיי.
ניגשתי למיטתה של לימור, וראיתי שהיא מסודרת מתמיד, סדיניה מתוחים ונקיים כאילו איש לא שכב בה מעולם. ניגשתי לאחות האחראית ושאלתי "…איפה לימור?" "היא נפטרה בפתאומיות לפני שעתיים" – ענתה האחות – "נרדמה לשנת צהריים ולא התעוררה יותר…"
שנים מאוחר יותר, צף ועלה בי זיכרון אותן שעות שבילינו יחד לימור ואני, עת יזמנו ופיתחנו את תחום הסיוע הטיפולי לבני אדם בעזרת בעלי חיים.
