למען הסר ספק: לא הצבעתי עבור "יש עתיד " ואינני נמנה עם חסידיו של יאיר לפיד. עתה, לאחר שמנעתי לזות שפתיים צפויה ו/או האשמות חסרות שחר הרשו לי להגיע אל לב העניין.
מוזיאון ינקו דאדא אשר בעין הוד מציג, במסגרת תערוכת ready made מיצג של מר דרור קרטה הכולל מתקן יורה בליסטראות המזמין את הקהל ליידות נעליים בתמונה גדולה של יאיר לפיד המוצבת ממול. המיצג חולל סערה תקשורתית ולדעתי מעלה שלוש סוגיות ראויות לדיון. מה זאת אמנות? מה זה טעם רע? ומה האסטרטגיה שכדאי לנפגע לנקוט?
השאלה מה זאת אמנות, היא שאלה כבדה שמיטב אנשי האמנות, התרבות והוגי הדעות התחבטו ומתחבטים בה וטרם נמצאה לה תשובה מוסמכת ומוסכמת. עלי חביבה במיוחד הגדרתו של יאיר גרבוז, האומר: לא כל מי שמצייר הוא צייר ולא כל צייר הוא אמן. מה עושה את ההבדל? שאר הרוח.
דוברות המוזיאון השונות שנזעקו לאולפני השידורים להגיב על התקוממות התקשורת טענו כולן להגנתן "זאת אמנות" ואפילו נתלו באילן גבוה והזכירו את המשתנה של מרסל דושאן. כמעשה אמנות. אז רק לידיעתן של הדוברות הנכבדות:-דושאן הציג את המשתנה בגלריה סנדי ג'ניס בניו יורק (1953) לא כאמנות כי אם כהבעת דעה על האמנות המודרנית ועל הממסד האמנותי.
על כל פנים, המיצג של דרור קרטה יכול היה להיות מוצב בכיכר העיר ואז הוא היה נחשב למעשה מחאה לגיטימי, גם אם בטעם רע. בדיוק כמו מעשה רמיסת דגל ישראל תחת רגלי ההמון המשולהב ברחובות קהיר או שריפתו בכיכר הדאחיה בביירות. שניהם מעשים חשוכים המעידים על שנאתם היוקדת והלהט הדתי הפרימיטיבי של מבצעיהם. אבל העברת אותם מיצגים אל בין כותלי המוזיאון לא היתה הופכת אותם למעשה אמנות. גם אם היו מעבירים את ארון המתים של רבין מהתהלוכה של ביבי או את הפוסטרים של רבין במדי ס.ס לאולמי המוזיאונים הם עדיין היו נשארים מעשי הסטה בזויים וחשוכים. מעשי שנאה ושטנה בדיוק כמו הטלת נעליים בדיוקנו של לפיד. אין בהם כל שאר רוח. אדרבה, יש בהם מידה יתרה של נחיתות רוח.
הטענה שמדובר במיצג סר טעם, היא טענה נכונה (לדעתי) אך איננה ממין העניין. אמנות איננה עוסקת בטעם. רע או טוב. אמנות במיטבה מבטאת את רגשותיו של האמן. לטוב ולרע. ובכל מקרה:- טעם הוא עניין אישי, כידוע.
ועתה לגבי הסוגיה השלישית. כשביקשו את תגובתו של יאיר לפיד הוא הגיב בשוויון נפש (לכאורה) ואמר שאיננו מתערב בענייני אמנות ודרכם של אמנים צעירים לתקוף את הממסד, מן הידועות היא. כך נוהגים להגיב פוליטיקאים המושמים לצחוק וללעג בתכניות טלוויזיה מסוג ארץ נהדרת ודומותיה. הם יודעים שעליהם להפגין חוש הומור ובטחון עצמי. ואני אומר לכם, באחריות, שאין הם אלא צבועים ומתחזים. כל אדם נפגע כאשר פוגעים בו, נעלב כאשר עולבים בו ומרגיש מושפל כאשר משפילים אותו. ופוליטיקאים במידה רבה יותר מאחרים. אני רוצה להזכיר כאן את חברת הכנסת לשעבר רוחמה אברהם בלילא ששימשה כמטרה ללעג ציבורי ותקשורתי נרחב עד אשר תבעה לדין את ערוץ 10 ואת אסף הראל (בדרן טלוויזיה ) שפגע בה. מאז הפסיקו להתעסק איתה. מה המסקנה? אם יאיר לפיד היה שואל אותי (והוא לא) הייתי ממליץ לו לא להעמיד פנים ולא למחול על כבודו אלא להגיש תביעה נגד היוצר ונגד המוזיאון על פגיעה אישית והסטה לאלימות. אינני יודע אם היה זוכה בדין אבל דבר אחד בטוח, ההתעללות בו היתה נפסקת. מה שידעה הגב' רוחמה אברהם בלילא, בחושים הכי פשוטים שלה, לא יודע אף אחד מהפוליטיקאים היותר מתוחכמים, לכאורה. הבלגה איננה סימן לעוצמה, בדיוק ההפך. כמו שאיפוק (באי תגובתנו להתגרויות מעבר לגבול) איננו כוח כפי שמנהיגינו רצו שנחשוב. בכלל, חולשה איננה כוח. רק כוח הוא כוח.
הכותב הוא מנכ"ל ADMAN החברה למשאבי אנוש לענפי הפרסום, השיווק והתקשורת
פורסם במזבלה ב-25.8.13
