תעשיית הפרסום ויחסי הציבור משוועת לעובדים טובים.
והתופעה איננה זמנית היא קבועה. זה היה נכון כאשר חברת ADMAN הוקמה
בשנת 2001 וזה נכון היום. המצב לא השתנה. הנתונים מוכיחים שבכל רגע נתון חסרים כ-150 עובדים, בכל קשת התפקידים בתעשיית הפרסום וכ-50 עובדים ביחסי ציבור.
מאיפה נובע המחסור?
לדעתי האשמה מוטלת בראש ובראשונה על כתפי המעסיקים שלא השכילו לשמר, לטפח ולקדם את כלל עובדיהם ולכן, חלק גדול מהעובדים מחפשים את דרכם החוצה כבר לאחר שנה-שנתיים בעבודה.
משאת נפשו המוצהרת או הכמוסה של כל תקציבאי/ת, פלנר/ית, ואיש קריאייטיב
היא "לעבור לצד של הלקוח" . לא בגלל שמעבר למתרס החיים טובים יותר או מתגמלים יותר , אלא בעיקר בגלל שהחברות מציעות אופציות קידום
ממשיות וחלקן הגדול יודע לשמר את עובדיו.
הסיבה השנייה לנטישה היא "מוראות הגיל". ענף הפרסום נוהג לקדש את הנעורים ודוחק החוצה את עובדיו הנאמנים בהגיעם לסביבות גיל 40.
כך קורה שהטובים בענף עוזבים בעוד שהבינוניים נשארים או מורחקים בעוד חסרי הניסיון עושים את דרכם פנימה.
התוצאות הן קשות.
הן ניכרות באיכות התפוקה ובאי הכבוד שהמפרסמים רוחשים למקצוע כמקצוע ולעוסקים בו כאנשי מקצוע.
עד אשר בעלי המשרדים ישכילו להבין זאת, תעשיית הפרסום בארץ לא תהיה שוות ערך לתעשיית הפרסום בעולם המערבי, בו ניתן למצוא עובדים רבים בגילאי 60 ומעלה, בו מתייחסים למקצוע בכבוד ובו הרמה הכללית (ולא המקרית) גבוהה ביותר.
הגיע הזמן שהאיגוד הישראלי לפרסום ובעלי המשרדים יתעשתו וישנו מדרכיהם.
לטובתם ולטובת הענף בכלל.
הכותב הוא מנכ"ל ADMAN החברה למשאבי אנוש לענפי הפרסום, השיווק והתקשורת.
פורסם ב-13.1.10