אפתח בהצהרה אישית. אני, בעוונותי, נמנה עם אותם מתי מעט הסבורים שאסור למדינה לנהל מו"מ על שחרור חטופים. בשום מקרה ובשום מצב. הנכונות לנהל
מו"מ עם חוטפים ועם סחטנים רק מעודדת את החטיפה הבאה ומעמידה בסכנה
את כל אזרחי המדינה שטרם נחטפו. בענין הזה אני ממליץ לאמץ את העמדה האמריקנית, הגורפת, הפוסלת כל מו"מ עם חוטפים. מבחן התוצאה מוכיח שהם צודקים.
יתר על כן, אני טוען שבגלל פער התרבויות, האפשרות שלנו לנהל מו"מ עם ערבים איננה קיימת. הם מודיעים על דרישותיהם ולא זזים מהן סנטימטר. ויש להם זמן וסבלנות. לנו , לעומתם אין זמן , אין סבלנות ואין כוח עמידה ולכן תמיד. אבל תמיד, כל מו"מ לכאורה, מול הערבים מסתיים בכניעה מוחלטת מצידנו. כך היה במו"מ עם מצרים, כך היה במו"מ עם ירדן, כך יהיה במו"מ עם סוריה. כך היה במו"מ עם חיזבאללה וכך יהיה במו"מ עם חמאס.
אין כמו שני משפטים שכיחים, המיטיבים לבטא את פער התרבויות העמוק בינינו לבין הערבים, המסבירים למה כל ניסיון למו"מ שלנו מול הערבים, נידון מראש לכישלון.
אצלנו אומרים "זמן זה כסף" ולכן הכל צריך לקרות עכשיו ויפה שעה אחת קודם.
בעוד הערבים אומרים "החיפזון מן השטן" ולכן שום דבר לא בוער, הכל "שוואיה, שוואיה "(לאט לאט) ו"הדברים מגיעים אל אלה שיש להם סבלנות לחכות להם".
גם תפיסות הזמן שונות בשתי התרבויות. אצלנו הכל נמדד בשעות, ימים ושנים
בעוד אצלם הזמן הוא מימד היסטורי.
עכשיו אחרי שהבעתי את עמדתי האישית בענין, עלי להודות שאני מלא קנאה
בנועם שליט, אביו של גלעד. אני מתקנא בתעצומות הנפש, בנחישות ובדבקות שהוא מגלה, כבר שלוש שנים, במאבקו הבלתי נלאה לשחרור בנו. האיש השקט והמופנם הזה, מצליח
בדרכו התרבותית ומעוררת הכבוד, להחזיק את נושא גלעד שליט חי ובועט בדעת
הציבור בארץ ובעולם ואיננו מניח לקברניטי המדינה לשכוח את גלעד שליט אפילו לא ליום אחד. הוא הצליח לגייס את טובי היועצים המסייעים לו בהתנדבות, את מרבית העיתונאים ואת רוב הציבור התומך במאבקו באופן פעיל וסביל.
שיאה של המערכה התקשורתית, הגיע כעת לקראת סיום כהונתו של ראש הממשלה בידיעה הברורה שאם לא עתה אי מתי?!. זהו המאמץ האחרון לגרום למר אולמרט
להכנע סופית לדרישות החמאס (מה שממילא יקרה מתי שהוא) ולשחרר את גלעד שליט, כמעשהו האחרון כראש ממשלה.
כיוון שהטור הזה עיסוקו בפרסום ושיווק ברצוני להתייחס לעבודה המעולה שעושה
משרד הפרסום שלמור אבנון עמיחי המלווה את המאבק, מתחילתו בהתנדבות, כמובן.
בשנה שעברה זכה מסע הפרסום שהגה והפיק המשרד בפרס אריה הזהב בקאן.זהו הפרס החשוב והנחשב מכולם. הפרס ניתן על מבצע החשכת מסכי המחשבים
שהגה והפיק , המשרד וגרם לXXXXXX אנשים לכבות את מסכיהם למשך דקה
כאות הזדהות עם גלעד שליט.
עלי להודות, שלמרות הזכייה בפרס הנכסף, אני לא התפעלתי כל כך מהמבצע.
חשבתי שלמרות היצירתיות וההצלחה לא היה במבצע זה כדי להשפיע על ראש הממשלה. כל מה שהמבצע הוכיח שרוב הציבור תומך בשחרור גלעד ואפילו מוכן לכבות את מסכיו לדקה. אז מה? חזקה על ראש הממשלה שהוא ידע זאת גם ללא המבצע.
לעומת זאת המסע הנוכחי המתבסס על מילה אחת בלבד "הצילו" בכתב ידו של גלעד. הוא הברקה במלוא מובן המילה. ומעבר לכך, יש למסע הזה אפילו כוח וסיכוי
טוב להשפיע. כלאמר זה לא רק קקטוס הזהב, זה גם ובעיקר פרס האפי.
ברגע שעיני נחו, לראשונה, על המודעה עם המילה הבודדה "הצילו" צמרמורת עברה
בגופי, שארית שערי על קרחתי הבוהקת סמרה ואמרתי לעצמי בהתפעלות ובתחושת התרוממות רוח "וואו!" ובגילי זה כבר לא קורה לי הרבה, לצערי.
כוחו של מסע הפרסום הזה הוא ב"פשטותו". השימוש בקריאה "הצילו"
הקריאה עתיקת היומין, חוצת התרבויות המפעילה מנגנון אינסטינקטיבי,
בכל בן אנוש שלבו איננו לב אבן. התגובה המותנית של כל אדם לשמע הקריאה
"הצילו" היא לרוץ להיחלץ לעזרה. איש לא נשאר אדיש לשמע הקריאה. אפילו לא ראש הממשלה.
זאת היא יצירתיות אמיתית , במלוא מובן המילה. יותר. הרבה יותר מכל
התחכמות או "יציאה" השכיחים כל כך, בעולם הפרסום היום-יומי.
אני חושב שהעיתוי של מסע הפרסום, כאשר הממשלה נענתה כבר כמעט לכל הדרישות
והויכוח הצטמצם כעת ל4-5 שמות , יחד עם הקריאה הפשוטה ורבת העוצמה "הצילו"
יגרמו לראש הממשלה להיכנע סופית ולבצע את העסקה.
אני באמת ובתמים חושב שקמפיין "הצילו" הוא אחד ממסעות הפרסום האפקטיביים ביותר שנראו בארץ, אי פעם.
אני מסיר את הכובע בפני כל מי שנתן יד למסע הזה. לשלמור אבנון עמיחי,
למדיה שהתגייסו ותרמו שטחי פרסום ללא חיוב , לספקים הרבים ולכל המתנדבים. .אם יורשה לי להפוך את משפטו ההיסטורי של וינסטון צ'רצ'יל,על ראשו, אומר :
" מעולם לא היו חבים מעטים כל כך , הרבה כל כך , לרבים כל כך"
ישר כוח.
הערה לסיום. אהוד אולמרט מאשים את מנהלי המערכה, שהלחץ הציבורי בארץ
רק מעודד את החמאס ומקשיח את עמדותיו. הוא טועה. כי הוא
שבוי בתבניות חשיבה מערביים. אם היה מדובר בחוטפים מערביים הוא היה צודק.
אך מאחר ומדובר בערבים, דפוס החשיבה הזה איננו תופס. הם לא זקוקים
לשום עידוד. הם בשלהם, בכל מקרה ולאורך זמן. ואין להם כל ספק, שבסוף הם
יקבלו בדיוק את מה שדרשו.
פורסם ב-YNET ב-12.3.09
