במסיבת עיתונאים, לפני המשחק עם מולדובה, נשאל דרור קשטן איך הוא מסביר את ההתעניינות המועטה, במשחקי הנבחרת, תשובתו היתה "אני לא סטנדאפיסט"
ובכך, הוכיח במו פיו את
אי התאמתו למשרת המאמן המודרני.
נכון, בעבר הוא היה מאמן מצליח שסיפק לא מעט הצלחות לקבוצות אותן הוא אימן. אבל זה היה בעבר. בזמנים שמאמנים חמורי סבר, רודנים וכעסנים
הצליחו להשליט את מרותם על השחקנים ולהביאם לתוצאות. אלה גם היו הזמנים בהם מנצחי התזמורות היו כאלה. אבל כמו שהמנצחים מהזן הזה נעלמו מן העולם כך גם מאמני הכדורגל.
מה שקשטן לא משכיל להבין שהכדורגל המודרני הוא בעיקר בידור הזקוק לשיווק בדיוק כמו קונצרטים מוסיקליים, סרטי קולנוע וכיוצא באלה.
והמאמן, כמו המנצח, כמו הבמאי הוא חלק מההצגה. הוא חייב לחזר אחרי הקהל, הוא צריך להיות כוכב בזכות עצמו והוא צריך להנחות את הכדורגלנים שלו לספק את הסחורה. יתר על כן, עליו לדעת שהקהל בא לראות כדורגלנים המשחקים כדורגל שמח והוא מפנה את גבו לקבוצות המשחקות כדורגל ממושמע. אפילו כשהן מנצחות.
קשטן לומד את הנבחרות נגדן הנבחרת צפויה לשחק אבל הוא לא למד את הלקח של אברם גרנט. המאמן שהביא את צ'לסי לתוצאות מדהימות
בתנאי פתיחה קשים ביותר אבל נזרק מהמועדון. למה? כי הקבוצה שלו שיחקה כדורגל אפרורי והוא עצמו לא ידע להתנהל מול התקשורת האנגלית וחסר את הכריזמה הנדרשת כיום ממאמן צמרת.
קשטן לא התאים למשרתו, בגלל אישיותו ובגלל שעבר זמנו.
לכן, הפקת לקחים אמיתית תחייב את פרנסי ההתאחדות לכדורגל למצוא את המאמן שלא רק יודע לאמן אלא בעיקר בעל כישורים של כוכב.
מאמן שיודע שהוא כן סטנדאפיסט.
הכותב הוא מנכ"ל
, החברה למשאבי אנוש לענפי הפרסום, השיווק והתקשורתADMAN
פורסם ב-12.10.09
