כבר למחרת זכייתה של ציפי לבני, ברוב של 431 קולות,
או אם תרצו על חודם של 216 קולות,
פתחו העיתונאים, הפרשנים והשדרנים "בחשבון נפש" פומבי.
כולם, עד האחרון שבהם, מכים על חטא ושואלים את עצמם
שאלות קשות:- איך קרה שהניצחון הסוחף שחזינו לציפי לבני
לא התממש? איך זה שלעגנו לשאול מופז ולמרות זאת הוא
כמעט ניצח? אשמנו וחטאנו כאשר לקחנו רמטכ"ל מהולל,
שר ביטחון מנוסה ופוליטיקאי בכיר ועשינו ממנו קריקטורה מהלכת!
איך שוב, הלכנו כולנו אחרי צלילי החליל של ראובן אדלר,
ממליך המלכים הלאומי?
וכולם, עד האחרון שבהם, מבטיחים לעצמם ולנו שיותר זה לא יקרה.
בעתיד הם יהיו שקולים יותר, הוגנים יותר ומאוזנים יותר.
ואני אומר, הכל הבל הבלים.
התקשורת כמנהגה תנהג. וטוב שכך.
אנשי התקשורת, בדרך כלל תומכים באישים שהם מעדיפים.
חלקם הגדול מכירים את הפוליטיקאים היכרות אינטימית.
הם מכירים את מעלותיהם, את מגרעותיהם ואת חולשותיהם
ומטבע הדברים הם מפתחים כלפיהם רגשות אנושיים, כגון:
אמפטיה, סימפטיה ואנטיפטיה. כל אלה באים לידי ביטוי
בדעותיהם, בכתיבתם ובתמיכתם או בהתנגדותם למועמד זה או אחר.
זה אנושי, זה טבעי וזה בלתי ניתן לשינוי.
כיוון שכך, אינני מאמין שאי פעם בעתיד, איש תקשורת, כלשהו,
יביע תמיכה בפוליטיקאי שהוא לא מעריך
או לא רוחש כלפיו אהדה, רק כדי לשמור על יושרה מקצועית, לכאורה.
אדרבה, אני סבור שעיתונאי שינהג כך ימעל בתפקידו.
הדבר האחרון שאני מצפה מפרשן זה אובייקטיביות.
פרשן אמור להיות סובייקטיבי ולבטא את דעותיו הפרטיות.
ציבור הקוראים/צופים/מאזינים מצפה ממנו להיות סובייקטיבי.
אבל ברצוני להפיס את דעתם של כל אנשי התקשורת המכים ,עתה,
על "חטאם". אין לכם במה להתייסר. כל שפע המלל שאתם שופכים
הוא חסר השפעה על התנהגות המצביעים (התוצאות מוכיחות).
ההיסטוריה מספקת אין סוף דוגמאות של מערכות בחירות
בהן התקשורת התייצבה, כאיש אחד, לצידו של מועמד אחד ולמרות זאת,
או בלי כל קשר,
המועמד הנגדי, זכה. ואביא כאן, רק 4 דוגמאות מההיסטוריה
הטריה, לריענון הזיכרון.
כשבגין (הליכוד) התחרה בשמעון פרס (המערך), התקשורת
כולה תמכה בפרס ופחדה, פחד מוות, מבגין. מי ניצח? בגין(הליכוד)
כשביבי נתניהו התחרה בשמעון פרס,כל התקשורת התייצבה
לצידו של פרס וסלדה מביבי. מי ניצח? ביבי.
כשקצב התחרה בשמעון פרס על נשיאות המדינה, הכל תמכו בפרס
והגחיכו את קצב. מי ניצח? קצב (לאסוננו)
כשעמיר פרץ קרא תיגר על שמעון פרס בבחירות לראשות העבודה,
התקשורת תמכה בפרס ולעגה לפרץ. מי זכה? פרץ.
אם נבדוק את ארבעת הדוגמאות, נגלה מכנה משותף אחד. ולא. זה
לא שמעון פרס. זה התקשורת. שבכל פעם שהיא "מתגייסת"
לטובת מועמד או נגדו. נוחלת כישלון חרוץ. והכישלון איננו
כישלון התקשורת אלא כישלון היומרה. יומרתם של אנשי התקשורת
שלדבריהם יש השפעה על עמדות המצביעים.
היומרה של הפרשן להשפיע על עמדותיו או דעותיו של המצביע, דומה
בעיני ליומרתו של האדם החושב שיוכל לשנות את דעותיו של
בר פלוגתא שלו, באמצעות טיעוניו, בויכוח פתוח.
אף אדם בישראל עוד לא שינה את דעותיו באף ויכוח ,בשום נושא.
למה? כי בתרבות הויכוח הנהוגה במחוזותינו, איש לא מקשיב
לשני .כי בעת שהאחד טוען את טענותיו השני מנסה לסתום את פיו
ו/או מנסח את תשובתו.
לטענתי,קרבתו של מופז לניצחון למרות תמיכת התקשורת בלבני
איננה הפתעה. ניצחונה של לבני היא ההפתעה האמיתית.
כי מי שבאמת קובע את תוצאותיהן של מערכות בחירות
איננה התקשורת. מה שקובע זה האיסטרטגיה השיווקית ,הכריזמה,
ובעיקר השליטה במרכזי הכוח של הבוחרים, דהיינו: וועדי העובדים,
קבלני הקולות, ראשי החמולות והיכולת להניעם ולשנעם לקלפיות.
ולפחות בתחום השלישי, כוחו של מופז עולה על זה של לבני, עשרות
מונים.
מופז גם התגלה כלקוח צייתן של יועצו האיסטרטגי. הוא דבק בדף
המסרים שלו, כשאמרו לו שעליו לחייך ולצחוק יותר, הוא חייך וציחקק
ללא הפסק, רק חבל שלא אמרו לו לצאת מחליפתו המיושנת ולרכוש
מלתחה עדכנית, מחמיאה יותר.
כשמופז הצהיר שיזכה ב43.7% (על פי חישוביו המדוייקים של ארתור
פינקלשטיין) כל אנשי התקשורת התפקעו מצחוק ולעגו לו
ולכישוריו המתמטיים והחשיבו את הצהרתו למעידתו הגדולה.
מה שהם לא השכילו להבין שזה היה מהלך גאוני מבית מדרשו של
פינקלשטיין,( מתמטיקאי בהכשרתו) שבאמצעות עיפרון ונייר ומיומנותו הנדירה
הוא יודע לחשב את התוצאות, בדייקנות מדהימה. הוא עשה
את זה גם עם ביבי, בזמנו, והדהים את כל אנשי הצוות שלו.
ההצהרה, הלכאורה, מגוחכת של מופז השיגה את מטרתה. היא
חיזקה את מחנה מופז והיא הסיטה את השיח הציבורי מ"היתרון של לבני"
אל "האחוזים של מופז"
למרבה הפלא ולמגינת לבם של כל הלועגים, התוצאה הסופית היתה
קרובה , באופן "מפחיד" לתחזית. ואני מעז לאמר שאם הקלפי ברהט
לא היתה נפסלת, התוצאה היתה עומדת על 43.7!
באופן די נדיר, בתולדות מערכות הבחירות, גם התנהלותה של לבני
היתה כמעט מושלמת. (בד"כ, אחד הצדדים עושה את כל הטעויות)
ולכן היא זכתה למרות חולשתה "בשטח". ההפרש המזערי,
בו זכתה, מוכיח שלתקשורת לא היה כל חלק בניצחונה או בהפסדו
של מופז.
מערכת הבחירות בקדימה צופנת בחובה מספר תובנות ובשורות
חשובות, לכל השחקנים בשדה המשחק הדמוקרטי:
לאנשי התקשורת:- המשיכו במילוי תפקידכם, כיתבו כל אשר
על לבכם, השפעתכם ממילא מזערית עד בלתי קיימת. וכשתחזיותיכם,
הנובעות ממשאלות לבכם, יתנפצו לכם בפנים אל תייסרו את מצפונכם.
אלה הם החיים. התקשורת אומרת את דברה והציבור מגבש את
עמדותיו במנותק ממנה. או כמו שאמר בשביס זינגר, בהקשר
אחר לגמרי "האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק". התקשורת
רוקמת תרחישים והמצביעים צוחקים.
ליועצים האיסטרטגיים:-שוב הוכח שעבודה טובה ומקצועית,
מיקוד ,דבקות באיסטרטגיה ולקוחות ממושמעים, מניבים תוצאות.
לפוליטיקאים:- עשו לכם יועץ. דעו את מי לבחור , סימכו עליו
והקשיבו לעצותיו. זה משתלם.
לראשי הוועדים ולקבלני הקולות:- זמנכם לא עבר. אתם עדיין
ממלאים תפקיד מרכזי, בכל מערכת בחירות. כל הדיבורים
על "דמוקרטיה נקייה" הם לא יותר ממשאלות לב מערביים, במציאות
מזרח תיכונית.
לסוקרים:- הסקרים, ברוב המקרים טועים. אין זה אומר שעליכם
לחפש לכם פרנסה אחרת. בלי שום קשר לתקפותם של סקריכם
הם תמיד ישמשו תבלין פיקנטי למערכות הבחירות. תבלין,
שהצרכן העיקרי שלו הוא התקשורת.
למצביעים:- אתם ורק אתם קובעים את תוצאות הבחירות.
ורק כאשר אחוז המצביעים יגיע ללמעלה מ-70% מבעלי
זכות ההצבעה, נדע שהרוב בחר את מי שהוא רוצה שינהל
לו את המדינה. לטוב ולרע.
הכותב הוא מנכ"ל ADMAN החברה למשאבי אנוש
לענפי הפרסום, השיווק והתקשורת
פורסם ב-YNET ב-22.9.08
