גילוי נאות. בעבר הייתי בעד החזרת כל השטחים המשוחזקים.
עד הסנטימטר האחרון. כולל ירושלים. והיום אני נגד. בעבר חשבתי
שתנועת ההתנחלות היא גידול ממאיר בלב הדמוקרטיה הישראלית
ואני עדיין חושב כך. ואם תשאלו אותי , מה לדעתי הפתרון, אשיב,
שלדעתי אין פתרון ולא יהיה פתרון ולעולם נחיה על חרבנו, כי זה גורלנו
באיזור בו אנו חיים. כך היה במשך 3000 שנה וכך יהיה.
הרשו לי לפתוח בסיפור. בזמני כפרסומאי,פנתה אלי מנהלת הפרסום
של תנועת חב"ד וביקשה לפגוש אותי כדי לדון באפשרות שחב"ד ישכרו
את שרותי משרד הפרסום שלי לצורך הפקת מסע פרסום לחג החנוכה.
על אף עברי הרבני, אני אינני יהודי מאמין וכמובן אינני חובש כיפה,
לכן חשבתי שזה עשוי להועיל לי אם אזמין לפגישה את יורם לוי,
שהיה אז במאי הפרסומות המוביל בארץ ויחד עם זאת היה בעל תשובה,
עם כיפה, ציציות וכל השאר. חשבתי לתומי שהשתתפותו תרשים
את הלקוחה הפוטנציאלית.
לאחר הפגישה, נעלמו עקבותיה ויותר לא שמעתי ממנה .
לימים, נפגשנו שוב, הפעם בתוקף הקריירה החדשה שלי וניצלתי
את ההזדמנות כדי לשאול מה קרה בזמנו ולמה נעלמה. תשובתה
הממה אותי בפשטותה. היא אמרה לי בזאת הלשון: "ראה, אני באתי אליך
כי רציתי לפנות לקהלים חילוניים ולכן חשבתי שמוטב שאיעזר
בפרסומאי חילוני אבל אתה הבאת לי במאי דתי. דתיים יש לי
מספיק, משלי. בשביל זה לא הייתי צריכה אותך"
למה נזכרתי בסיפור הזה? בגלל הקמפיין החדש של תנועת המתנחלים
שהמסר שלו מתמצה בסיסמא: "הסיפור של כל יהודי" כלאמר,
יהודה ושומרון הם הסיפור שלנו. ולא של אף עם אחר.
ראשי המתנחלים סברו שבמקום קמפיין לוחמני
עליהם לנקוט איסטרטגיה של פנייה אל "הלב היהודי" בניסיון
לשכנע שיהודה ושומרון הם ערש היהדות ולכן אין לוותר עליהם.
ואני אומר שטעות בידם. המתנחלים מדברים
אל הישראלי הבלתי דתי, ביהודית במקום בישראלית.
לצערי, הרוב הגדול של הישראלים הבלתי דתיים, איננו מכיר את
הסיפור היהודי והוא גם לא מעניין אותו. וככל שהוא צעיר יותר הוא
יודע ומעוניין עוד פחות.
הישראלי המצוי ישיב לקמפיין הזה בטענה הניצחת " מה לי הסיפור היהודי,
הבו לי שלום, ביטחון וחיים טובים. עבור הסיפור היהודי, אינני מוכן
להקריב את איכות חיי , קל וחומר את חיי.
איך אני יודע? עובדה. הוראת התנ"ך בבתי הספר נמצאת בשפל המדרגה,
לפחות 40 שנה.
ידיעת התנ"ך בקרב רוב האומה היא מזערית וידיעת היהדות, פחותה אף יותר.
עובדה. בכל הסקרים, רוב האזרחים מגדירים עצמם קודם כל כישראלים
ורק לאחר מכן כיהודים, אם בכלל.
והעובדה המפתיעה עוד יותר, שגם חלק גדול מהמגדירים עצמם כיהודים
בלבד , רחוקים מהיהדות המקורית מרחק ת"ק פרסה.
שלא לדבר על כך, שבעיניהם מדינת ישראל היא שיקוץ משוקץ.
לכן, אם למנהיגי המתנחלים היתה התבונה שהיתה לאותה פרסומאית
חב"דניקית, הם היו משכילים לפנות אל הישראלי המצוי,בשפתו.
ומה היה קורה אז? כלום. למה? כי כמו שההיסטוריה מוכיחה,
מסעות פרסום ולו המוצלחים שבהם,
לא קובעים מדיניות. המדיניות נקבעת ע"י מדינאים ומבוססת על אינטרסים.
מבלי להתחשב בדעת הקהל. וטוב שכך. או, כמו שאמר בן גוריון
"לא מעניין אותי מה העם רוצה, מעניין אותי מה העם צריך"
המקרה היחיד בו עלולה להיות השפעה לדעת הקהל על המדיניות, זה כאשר
ההכרעה נתונה למשאל עם. כפי שהחוק קובע, למשל, לגבי רמת הגולן.
וגם החוק הזה, לטעמי, נולד בחטא, ברגע של חולשה.
אז מה המסקנה? שכל הקמפיינים הציבוריים-פוליטיים, מאז הקמפיין נגד
השילומים מגרמניה, המשך בקמפיין נגד הנסיגה מסיני, המשך בקמפיין נגד
ההתנתקות וכלה בקמפיין הנוכחי. כולם היו , לא יותר מבזבוז משאבים משווע שקידם אך ורק את מוביליו.
הכותב הוא מנכ"ל ADMAN החברה למשאבי אנוש
לענפי הפרסום , השיווק והתקשורת
