לפני מספר חודשים, צפיתי בטלויזיה, בפרק מסדרה איכותית,
במסגרתו חשף המנחה את בתו ( אלוהים יודע למה)
ואת מנהגי הצריכה שלה. מה שנראה על המסך היה
ילדה מפונקת רדופת בולמוס קניות שלא יודע שובעה.
היא יוצאת ונכנסת בחנויות הקניון וקונה וקונה וקונה.
רק מותגים יקרים, כמובן, כשאביה מספק לה את כרטיס האשראי
שלו, על פי דרישותיה. כאשר בשלב מסויים גם הוא כבר חשב
שהיא מגזימה ניסה האב
להציג מראית עין של ריסון אך לא עמד בפני
דרישתה התוקפנית והסגיר לידיה את כרטיס האשראי
שלו בחיוך חצי מתנצל, חצי חסר אונים.
לאורך זמן רב מאוד לא הצלחתי לדחוק מזכרוני את המחזה
הזה שהעלה בי קבס ולא ידעתי בגלל מה. האם בגלל
הילדה הבולמית והאגרסיבית או בגלל האבא שעסוק מדי
מכדי להקדיש זמן לילדיו ומנסה לקנות את מצפונו בכרטיס
האשראי שלו.
עוד התמונות הללו חיות בזכרוני, נתקלתי בשבוע שעבר באחד
מהשידורים החוזרים, האין סופיים, בשבריר כתבה על ילדים
המוציאים הון תועפות על רכישת מותגים ובאשמת מי? נכון.
באשמת הפרסומאים הרשעים. ושוב ראינו תמונה של ילדים
המתגאים במותגיהם היקרים ("כדי להיות מקובלים") שמאחוריהם
יושבים הוריהם,
המתמוגגים מנחת, והאבא מצטדק שהוא עצמו
רוכש את בגדיו בשוק בטירה ב-50 ש"ח אבל מילדיו הוא
איננו מונע את מיטב המותגים.
השאלה שהעלו עורכי התוכנית היתה, האם לא הגיע הזמן להטיל
מגבלות חוקיות על הפרסום לילדים כדי להצילם מידם
של הפרסומאים הטורפים שכל מטרתם היא לפגוע
בנפש ילדינו הזכים למען בצע כסף.
ששת קוראי הנאמנים, יודעים את עמדתי לגבי רגולציה, צנזורה
וכל מגבלה מלאכותית אחרת על עולם הפרסום. לכל השאר
אזכיר שאני מאמין גדול בכלל האומר " אם מותר למכור את זה,
מותר לפרסם את זה" (כן, גם סיגריות) אני בעד לתת לכוחות השוק
לעשות את העבודה.
ולכל מי שמנסה להטיל את האשמה להתנהגות הצרכנית, הבלתי מבוקרת
של ילדים, על הפרסומאים, אומר "טלו קורה מבין עיניכם"
הפרסומאים בסך הכל עושים את מלאכתם נאמנה. אין דבר יותר
לגיטימי, עבור חברת שיווק, לרצות לשווק את מוצריה לשוק
של ילדים ומותר להם, להסתייע, לצורך כך במומחיותם של הפרסומאים.
האחריות לחינוך הילדים איננה מוטלת עליהם. היא מוטלת
היכן שהיא צריכה להיות מוטלת. על ההורים. ואם הם עסוקים מדי,
חלשים מדי, או ותרנים מדי, האשמה היא כולה שלהם.
אני לא מומחה גדול לחינוך אבל אין לי ספק קל שבקלים
שהחינוך מתחיל בבית. עם כל הכבוד למוסדות החינוך, לחברה
ולכל השאר השפעתם משנית לעומת מה שהילד סופג
או לא סופג בבית.
הסטטיסטיקה מוכיחה שבבתים של עבריינים גדלים עבריינים,
בבתים של חסרי תרבות גדלים חסרי תרבות , בבתים של
מכי נשים גדלים מכי נשים וכן הלאה. או כמו שדרש הרמב"ן
"מעשה אבות סימן לבנים"
על ההורים מוטל עול הקניית הערכים, התרבות, הנמוסין הטובים,
הסקרנות, הפתיחות כמו גם התנהגות צרכנית נבונה, שיקול דעת,
חוש מידה ואיפוק.
אינני נגד תרבות המותגים, אדרבה, אני בעד אבל אני נגד הגזמה.
בכל תחום, כולל בצריכה.
כמו שנאמר "חוסך שבטו שונא בנו" (שלמה המלך)
כך אפשר לאמר
"המפקיר ממונו, שונא בנו" (גינגי פרידמן)
אני ממליץ לחזור לשיטה שהיתה נהוגה בזמן שאני הייתי ילד.
בזמני, היו קוראים לזה "דמי כיס" . היום, הייתי מציע לקרוא לזה
בשם עדכני יותר, כגון : תקציב חודשי.
הילד יהיה מנהל התקציב, ועליו תהיה מוטלת החובה
לנהל את התקציב שלו בתבונה. הוא יקבע לעצמו סדרי עדיפויות,
הוא ידע שהתקציב איננו בלתי מוגבל, הוא יתרגל צרכנות נבונה
והוא יידע שלא הכל הוא בר השגה באופן מיידי.
לטעמי, זאת הדרך האפקטיבית ביותר להכנת הילד
לחיים האמיתיים.
למרות שקשה לקבל את זה, אבל לדעתי, לא כל השיטות
הישנות שגויות. יש כאלה שהוכיחו את עצמן ושווה
לאמץ אותן מחדש, במקום לחפש את האשמה במקום שאיננה.
הכתוב הוא מנכ"ל ADMAN החברה למשאבי אנוש
לענפי הפרסום, השיווק והתקשורת.
פורסם ב-YNET ב-16.4.07
