מסתבר שאין גבול ליצירתיות שבעלי חוב
מגלים, כדי להמנע מתשלום חובותיהם.
בגדול, הם מתחלקים לקטגוריות הבאות:
המיתממים, הטפשים, החצופים והיצירתיים
פעמים רבות הם גם משלבים יותר ממאפיין אחד
ואלה הם המקוממים ביותר.
גם אני שלתומי חשבתי , שאחרי כל כך הרבה
שנים, ראיתי כבר הכל, מופתע כל פעם מחדש
מהטיעונים והאיסטרטגיות המדהימים
שבעלי חוב, ממציאים או מאמצים.
ומה שמפתיע עוד יותר היא העובדה
שככל שהחוב גדול יותר, כושר ההמצאה
קטן יותר.
אני יכול לספר לכם שרק לא מזמן, ביצעתי השמה
במשרד פרסום ובבוא מועד התשלום, שמעתי
מבעל המשרד שהוא מסרב לשלם את החשבון
כי הוא לא ידע שהשרות כרוך בתשלום.
זאת, למרות שהוא חתום על הסכם התקשרות,
כדת וכדין, המפרט בבירור שהשרות איננו בהתנדבות
והתעריף מדוייק ובלתי משתמע לשתי פנים.
בסופו של סיפור, שעתיים לפני פתיחת הדיון
בבית המשפט, הוא שילם לי את מלוא חובו.
כשאני מנסה לנתח את האיסטרטגיה שלו, אני
אומר לעצמי, שהאיש הרי לא טיפש והוא
חייב היה לדעת שהטיעון שלו לא יחזיק מים בבית
המשפט, אלא מה? הוא כנראה לא העלה
בדעתו שאני אגרור אותו לבית המשפט.
הוא שיער שאני ארצה לעשות איתו עסקים בעתיד
ולכן אוותר על תביעתי. הוא טעה.
למה אני מספר את זה פה? כי בשבוע שעבר
פתחתי את העתון ונתקלתי בידיעה גדולה
על מפרסם ידוע ומנוסה המסרב לשלם
למשרד הפרסום שלו חוב בגובה 800,000 ש"ח
בטענה שמשרד הפרסום התחייב להחזיר לו
את כל ההנחות והנה בבדיקה שהוא ערך
(אחרי שנים ארוכות) הוא גילה שמשרד הפרסום
לא החזיר לו את עמלות היתר.
אי לכך הוא הגיש תביעה לבית המשפט בסך
2.3 מיליון ש"ח בגין החזרי עמלות יתר, המגיעים
לו, לטענתו, רטרואקטיבית.
זה מזכיר לי את הבדיחה על אותו בריון שיוצא
מהקולנוע , מאיים על הקופאי באקדח ואומר
לו "הסרט הזה היה חרא, עכשיו אני רוצה את הכסף של
כ-ו-ל-ם חזרה"
הטיעונים של אותה חברה הם מקוממים במיוחד
כיוון שהם מציגים שילוב קטלני של התממות, טפשות
וחוצפה גם יחד.
אותו מפרסם, שפעיל בעולם הפרסום כבר שנים רבות,
יודע היטב את ההבדל בין הנחות (שהם ההפרש בין
מחיר המחירון לפרסום לבין מחיר הקניה בפועל)
לבין עמלות יתר, שאותם מקבלים משרדי הפרסום
על כלל המחזור השנתי שלהם. כמו שנהוג ומקובל
בענפים רבים נוספים.
יתר על כן, כשבחוזה ההתקשרות עם המשרד, הוא
דרש וקיבל, החזר של 10% מתוך עמלת הפרסום
המקובלת בגובה 15% , הוא הרי ידע היטב, שמשרד
פרסום, איננו יכול לעבוד על מרווח של 5% מבלי
להפסיד. הוא ידע ואולי אפילו העדיף להתעלם
מהעובדה שעמלות היתר הן אלו
שעושות את ההבדל בין משרד מרוויח למשרד מפסיד.
עמלות היתר, הן סוד גלוי בענף ואין מפרסם
שלא יודע על קיומם. יתר על כן, כל מפרסם
יודע גם את ההבדל בין הנחות לעמלות יתר.
ההערכה שלי שאותו מפרסם המנסה להמנע
מתשלום חובו, אומר לעצמו שתביעה שכזאת
תאפשר לו, אחרי פשרה בבית המשפט, לבטל או
לצמצם את חובו. לדעתי הוא טועה וזה תלוי רק
בבית המשפט ובמידת הנחישות של משרד הפרסום.
הנטיה של בתי המשפט בארץ היא לעודד את הצדדים
להגיע לפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט ופעמים רבות
הצדדים מוכנים להתפשר כדי לחסוך מעצמם דיונים
ארוכים ומתישים והוצאות רבות.
אני לא הייתי מוותר.
אבל המקרה הזה מקומם אותי שבעתיים, כי הוא
חושף פן, מאוד מכוער של עולם הפרסום ושמו
"כפיות טובה" של המפרסמים.
אותו משרד פרסום שירת את המפרסם, נאמנה,
במשך 4 שנים והוא כנראה היה מרוצה מהשרות,
שאחרת לא היה מחזיק אותו זמן כה רב ,ועכשיו
פתאום ולא חשוב מאיזו סיבה, הוא מסרב לשלם
לו סכום של 800,000 ש"ח שברובו הגדול
שולם כבר למדיה. ולמי שלא בתחום אני חייב
לאמר שזה סכום אדיר, למשרד פרסום שצריך
לממן אותו.
לסיום, אינני חושב שיגיע יום שכל הלקוחות
ישלמו לספקיהם את חשבונותיהם, במלואם ובזמן.
כי זה הטבע האנושי בכלל ושל איש העסקים
הישראלי, בפרט, שחובות, רצוי לא לשלם או
לפחות לדחות ולכן אני ממליץ לכל פרסומאי
לא לעשות עסקים ללא בטחונות. ולמי שזה נראה
מופרך שישלם את המחיר.
הכתוב הוא מנכ"ל ADMAN החברה למשאבי אנוש
לענפי הפרסום, השיווק והתקשורת.
פורסם ב-YNET ב-26.3.07
