כאב, מניפולציה, סחטנות, תסכול ורחמים
מיליון פעמים שמעתי סביבי אמהות, אבות וסבים אומרים "מסכן הילד". הרבה פעמים נאמר הדבר כאשר ילד בוכה והמבוגרים חושבים שהבכי מעיד על סבל. עלינו לזכור שבכי אכן יכול להיות סממן של סבל, אך הוא יכול גם לנבוע מתסכול כאשר הסיטואציה או הסובבים את הילד אינם נענים לרצונותיו. לפעמים הוא יכול להעיד על ניסיון להפעיל לחץ על המבוגרים ואפילו לעורר רגשות אשם ומבוכה. למשל, כאשר ילד מטייל עם הוריו בקניון ויש רצון מצד ההורים לקנות לו צעצוע אבל עם הגבלה לצעצוע אחד. כתגובה הילד יכול להתעקש, להתפרץ בבכי ליד עוברים ושבים, דבר שיוצר מבוכה. במצב זה אפשר להגדיר את הבכי כתגובה לתסכול או אפילו אמצעי לחץ- אבל לא כסבל. אם נסתכל על המצב בהתאם לתפיסה של "מסכן הילד" או בכדי למנוע מה שבעיננו נתפס כבושה או חוסר התחשבות בו ונעתר לבקשתו, הרי שלמדנו אותו שהבכי משתלם ובתבונתו יחזור וישתמש בו בכדי להפעיל לחץ ובמיוחד לעיני הסביבה.
במו ידינו לימדנו אותו סחיטה רגשית מהי!
התפיסה של "מסכן הילד" מניחה שלושה דברים:
- כל בכי מעיד על סבל.
- הילד לא יכול לעמוד בתסכול, בשפת רחוב "עשוי מחרסינה".
- אנחנו האחראיים הבלעדיים לאושרו.
אם נתייחס להנחות אלה הרי שהדוגמא אותה פרטנו מדגימה היטב מדוע לא כל בכי הוא סבל.
שנית, לכל ילד יש המון כוח הישרדות והשפעה איתנה על הסביבה. לא זו בלבד, הילד לומד לתמרן מבוגרים, להפעיל עליהם לחץ, מסכסך בין אנשים. ידוע גם כאשר מדובר בזוגיות שילד יכול לחבר בין בני-זוג אבל הוא יכול גם להפריד ביניהם, לגרום למריבות ולאובדן כמעט מוחלט של פרטיות. באשר לאחריות על האושר, הרי ילד הרבה פעמים יודע איזה מעשה יעורר בנו כעס, אפילו ענישה. למרות זאת, הוא יבחר במעשה שמעורר תגובות אלה ביודעין ואפילו במתכוון.
האם אנחנו מדברים במצב כזה רק על האחריות שלנו?
אסביר את עצמי. נאמר שהילד יודע היטב שמסיבות הקשורות לתקציב נתנו לו דמי כיס מצומצמים. יבחר הילד להוציא בסתר כסף מהארנק שלנו. ברור שהילד יודע מראש מה תהיה תגובתנו וייתכן גם שיודע כי המעשה יכביד על התקציב המשפחתי. ידוע לו כמו גם כי המעשה מנוגד לערכים עליהם גדל. האם במצב זה אנחנו האחראים הבלעדיים לאושרו או שברורה העובדה שיש לו אחריות על האווירה שתיווצר, על התסכול ההדדי ועל "אובדן האושר" הן בחיינו והן בחייו. האם הילד באמת יכול להגיד "איזה הורים רעים אתם?" ולהטיל עליכם את כל האחריות?
על ההורה להבחין בין בכי לבכי ולדעת להתנהל בהתאם. כלומר, לא להיבהל מהבכי ולבחון באיזה מצב אנחנו/הוא נמצא כשהוא בוכה.
אם מדובר בסחיטה, הרי זה חשוב שנדע לעמוד מולו מבלי להיכנע. אם מדובר בקושי לקבל הפסד במשחק, אנו למעשה מתמודדים עם תסכול. במצב זה עלינו ללמד את הילד לעמוד בתסכול, לשחק בהתאם לכללים ולדעת שבמציאות לא רק הוא רוצה להצליח ואם הוא "יכופף כללים", ירמה או לא ידע לפרגן הוא מרחיק את חבריו ולא מתנהג בהתאם לערכים. במצב זה עלינו ללמדו לעמוד בתסכול ולמרות שהוא קיים עלינו ללמדו להסתגל למציאות. עלינו גם לזכור שהיכולת לעמידה בתסכול הוא גם סממן ליכולתו להסתגל ולחוסן הנפשי שלו. על סבל ממשי נוכל לדבר כאשר הילד פצוע, הלך לאיבוד, מנודה חברתית או היה חשוף לטראומה. במצב זה ברור שעלינו להתגייס למענו ולראות את הבכי כסממן לסבל.
אסכם ואומר שבכי יכול להטעות וכהורים עלינו ללמוד לאבחן בכדי להצליח בחינוך ילדינו אחרת, גם המבוגר יכול להיות חשוף לסבל.
שרה יעקב פסיכולוגית חינוכית בכירה
מנהלת מרכז מיפל http://www.maypal.co.il/