בספרות המקצועית יש ענף שלם הנקרא "פסיכולוגיה של המשבר".
הספרות המקצועית מציינת שמדובר בתקופה שבה השינויים בחיי האדם הם מואצים ולצד הקושי המאפיין את אותה תקופה קיימות שתי אפשרויות התלויות בדרך ההתמודדות שמאמץ אותו אדם.
כעיקרון, אם תהיה התמודדותו טובה היא עשויה לחולל פתח לצמיחה מואצת. אם התמודדותו אינה טובה, היא עשויה לגרום לנסיגה ברמת התפקוד שלו.
נשאלות שתי שאלות. האחת היא איך מתמודדים טוב עם משבר? והשנייה היא מהם הגורמים למשבר?
כעיקרון, ניתן להגדיר משבר כמצב חיים שבו כל הכלים בדרכי ההתמודדות הקודמים אינם מספיקים כדי להתמודד עם המצב הנוכחי.
מעצם ההגדרה אפשר להגיד שכל אירוע חדש, חיובי או שלילי ואף נסיבות חיים חדשות עלולים לעורר משבר. זאת מאחר ונדרשים כלים חדשים להתמודדות איתם היות והכלים שעמדו לראשותו עד כה אינם מספיקים. לדוג': כניסה להורות, כניסה לכיתה א' עלולה להיות סיבה למשבר הן עבור הילד והן עבור הוריו המלווים אותו. דוגמאות נוספת הינן נישואין. גם הם יכולים להיות פתח למשבר. הגירה לארץ זרה, החלפת עבודה וכו'.
למעשה, כל דבר שעשוי לעורר תחושת איום של אובדן או אובדן ממשי, אלו הגורמים למשבר. אם למשל סביב הנישואין מתעוררות מחלוקות שמאיימות על תחושת הקירבה, עלולות מחלוקות אלה לעורר משבר בכל אחד מבני-הזוג בנפרד ובמערכת היחסים ביניהם.
באופן טבעי כל אחד מבני הזוג יתגייס כדי להסיר את האיום הצף. להתגייסות הזו יש שם בספרות המקצועית והוא תהליך של דאגה מפני אובדן.
זאת אומרת, בסופו של דבר, הדאגה אמורה להביא את בן-האדם לחפש דרכים לגייס תמיכה, למידה ופתרונות כדי להסיר את אותו איום שנוצר.
לעומת זאת, כאשר האובדן הוא ממשי, למשל כאשר נפטר אדם יקר, באופן טבעי תהליך של דאגה לא יביא לפיתרון. מה שנחוץ במצב זה הוא למעשה תהליך מסוג אחר שמכונה תהליך של אבל בו האדם מתמודד עם ההלם, האובדן והחלל שנוצר. בסופו של דבר חוזר לתפקוד והתמודדות עם השגרה.
בתקופת המשבר חשוב שלאדם יהיו מקורות תמיכה בסביבתו הקרובה.
בד"כ יש חשיבות רבה לכך שבני-המשפחה יהוו את התמיכה הקרובה. חשוב שתהיה אפשרות של תקשורת פתוחה וגלויה. ואם מדובר בילדים, חשוב שאותו אדם יהיה סמכות מטיבה. ואומר, הדמות אותה הוא קולט כמנוסה בחיים, שהתמודדה עם מצבים דומים וממנה יכול ללמוד עקב הנסיבות דברים חדשים על סוג כזה של התמודדות.
חשוב שאותו אדם יהיה מסוגל להכיל את כאבו של האדם השני, את הטעויות והפחדים. יהיה שם בשביל לשמוע ולתמוך בו מבלי להיות שיפוטי. ומצד שני, אסור שאותו אדם התומך יגן עליו מפני ההתמודדות שזה נדרש לבצע. לדוג: במקרה של בעיה חברתית בין ילדים אותו הורה רצוי ואף מומלץ שייתן הדרכה אך בד בבד יאפשר לילדו להתמודד עם המצב ולחוות את רכישת המיומנויות בעצמו.
אותו הורה חשוב שלא ייתפס כלחוץ וזה על-מנת שהילד במצבו הנוכחי לא ימצא עצמו "דואג" יותר להוריו ומסנן מידע חיוני או לחילופין כ"כ יפחד מהביקורתיות של ההורה ואז ימצא עצמו לחוץ יותר מתגובת ההורה מאשר המצב הקשה בו נמצא.
חשוב לזכור שמה שמלמד ומאפשר צמיחה והתפתחות היא בעצם ההתמודדות היומיומית, השוטפת עם מצבים חדשים בחיים.
מצבים חדשים אלו, הישארות במקום הבטוח, אינם מעוררים צמיחה ו/או למידה. במובן מסוים הם כמו הרפתקה הטומנת בחובה גם סיכון וגם סיכוי לגדילה והתפתחות.
מבחינה זו מדובר בכניסה לשטח לא מוכר. האתגר/העזה להיכנס לשטח כזה תלויים גם בעידוד של האדם הקרוב.
אם אותו אדם לא מעודד באופן טבעי התנסות מסוג זה, הוא עלול-מבלי להתכוון-לפתח פחדים להתמודדויות חדשות.
חשוב לזכור שפחד עלול לשתק ולהביא לנסיגה ואף עשוי להבטיח כישלון בצמיחה.
לכן רצוי שאותה דמות קרובה מחד תפתח סקרנות למצבים חדשים, תעביר תחושה של אמון לאותו אדם שמתנסה במשבר או במצבים חדשים, שיעמיד לרשותו את הידע וניסיון חייו מבלי "לרפד" אותו מידי וזה על-מנת לאפשר לו לפתח תחושה שאכן למד מהניסיון, הצליח להתמודד עם המצב ולמד לסמוך על עצמו ועל המיומנות שרכש.
זאת גם אם טעה ולפעמים נכשל בדרכו ללמידה.
