בלי חרמות אין לנו חיים
גינגי פרידמן
כולנו אוהבים לגנות חרמות , נכון? חרם הוא אמצעי בלתי לגיטימי, נכון? זה ממש לא יפה להחרים, נכון? כשאירופה מחרימה את ישראל זה מקומם, כשאמני הבימה מחרימים את אריאל זה מכוער, כשכוכבי זמר זרים מחרימים את ישראל זה אנטישמי וכשאחינועם ניני מחרימה את אריאל זילבר זה מגונה. נכון? זהו שלא.
זה הכל שטויות והעמדת פנים. למה? כי חרמות הן חלק בלתי נפרד מחיינו. חרמות הן דבר מאוס רק כשהן מופעלות נגדנו אבל כשאנחנו מחרימים אחרים הן מותרות. ביבי נתניהו שמנהיג את התנועה העולמית להחרמת איראן מתנגד לחרמות כשהן מופנות כלפינו. לימור לבנת שמתנגדת להחרמת אריאל דווקא בעד החרמת יוסי שריד כבר סמכא לשפה העברית. במילים אחרות, היחס לחרמות תלוי תמיד באיזה צד שלהן אתה נמצא. בצד המחרים או בצד המוחרם.
אני למשל מודה בפה מלא שאני בעד חרמות. אני מחרים כל חברה או בית עסק שסיפקו לי אי פעם שירות גרוע, אני מחרים כל מי שאי פעם ניסה לרמות אותי או לא עמד בהתחייבויותיו, אני מחרים את טורקיה שראש הממשלה שלה שונא אותי, אני מחרים מסעדות שרוצות לשדוד אותי, אני מחרים מפלגות שמטיפות לדברים שאני מתנגד להם, אני מחרים פוליטיקאים שמפרים את הבטחותיהם, אני מחרים תכניות טלוויזיה המעליבות את האינטליגנציה שלי ואני מחרים תכניות טלוויזיה בהן המשתתפים צועקים זה על זה ולא נותנים לאף אחד להשמיע את דברו. אני מחרים מוצרים של חברות שמתעללות בבקר, בעופות ובשאר בעלי חיים. אני מחרים חברות שהפרסומות שלהן מרגיזות אותי או צועקות עלי , אני מחרים סרטים גרועים וספרים משעממים. אני מחרים את טומי הילפיגר כי הוא אנטישמי , אני מחרים ג'יפים מפלצתיים ומכוניות מפוארות ויקרות מדי . אני מחרים את בית"ר ירושלים ואני מחרים את הדת החרדית שאיננה אלא עבודה זרה. כפרסומאי החרמתי מכרזי פרסום, החרמתי לקוחות שדרשו הנחות, החרמתי לקוחות שחשבו שהם ידעו פרסום טוב ממני, החרמתי את תחרויות הפרסום לדורותיהן והחרמתי את האיגוד לפרסום. וכיום, אני מחרים אנשים שקבעו איתי פגישה והבריזו לי. אני מחרים שקרנים ואני מחרים עבריינים, למען האמת יכולתי להמשיך כך עד אין סוף. אבל נדמה לי שהרעיון ברור. אני מחרימן גאה. על כל צעד ושעל אני מחרים מישהו או משהו. ואני נהנה הנאה צרופה מכל חרם והחרמה כי אלה הם אמצעי הביטוי והנשק הסודי שלי במלחמתי נגד כוחות השחור. החרם הוא האלף -בית של השוק החופשי ונשמת אפה של החברה המודרנית. אפילו ההלכה ממליצה עליו. רק על ידי החרמת הגופים או הדברים הפוגעים בי או בדעותי ובאמונותי אני מסוגל לחיות בשלום בחברה הסובבת אותי תוך נאמנות ליושרה שלי.
אני בעד חרמות. אבל כמו בכל דבר אחר שאנחנו עושים כדאי להפעיל שיקול דעת ולנהל חשבון של רווח והפסד טרם שאנחנו מטילים אותן. למשל, לומר לעולם שאנחנו נחרים אותו בחזרה (כמו שאומר האח בנט) זאת פשוט שטות מוחלטת, זה כמו לחתוך את האף כדי להרגיז את הפרצוף. כל מי שחושב אחרת, כדאי שיראה רופא. למשל, כל הנשים המעריצות את אייל גולן, מה אכפת להן מהתנהגותו המוסרית, הן רוצות להמשיך ליהנות משיריו ושכולם יקפצו להן. אייל גולן מלך ולמלכים מותר הכל. לא ככה? הן ראויות לו והוא ראוי להן.
ולאחר כל זאת רצוי להעמיד דברים על דיוקם. אחינועם ניני לא החרימה את אריאל זילבר. היא בסך הכל ויתרה על הפרס שניתן גם לו. היא ויתרה על 10000 ₪ ואמרה אל יהי חלקי עמו. אני מצדיע לה. אחינועם ניני נהגה כמו שנהג פרופסור לייבוביץ' כשויתר על קבלת פרס ישראל. הוא עשה זאת מתוך נאמנות לדעותיו העצמאיות ומתוך כבוד למתנגדיו, ביניהם ראש הממשלה יצחק רבין , שקראו להחרמתו. אינני זוכר שמישהו האשים אותו, אז, בהחרמת הפרס.
אני מאמין שכל בר דעת שאיננו כהאניסט מובהק חייב להחרים את זילבר ולו גם במחיר ויתור על ההנאה משיריו. כי אריאל זילבר הוא איש מתועב . נבל בכסות התורה, התומך בכהנא, בברוך גולדשטיין וביגאל עמיר ואלה נמצאים הרחק מעבר לגבולות הלגיטימיות של חופש הדיבור. תמיכה פומבית בהם איננה רק כשל מוסרי היא עבירה על החוק.
ועוד משהו.
חלק מהציבור בישראל , ואני ביניהם, תומך בהחרמת המוסיקה של וגנר, שאין חולק על גדולתה (לא פחות משגיבות יצירתו של זילבר) אז מה ההבדל בין החרמתו להחרמת זילבר? אין הבדל. זה נבלה וזה טרפה.
ברור לי שדבריי אלה יקוממו חלק מקוראיי המעטים ולהם אני קורא "עשו כמוני. החרימו אותי"
הכותב הוא מנכ"ל ADMAN החברה למשאבי אנוש לענפי הפרסום, השיווק והתקשורת
פורסם באייס ב-12.2.14