ביום ד' שלפני ראש השנה,זימנה יד המקרה, לעיתון הבוקר שלי, שני פריטים
שלכאורה אינם קשורים אך למעשה קשורים גם קשורים.
האחד עורר את זעמי והשני שילהב את דמיוני.
הפריט הראשון, היה ידיעה המצטטת את מר צבי זיו, מנכ"ל בנק הפועלים,
שאמר" התשואה להון של הבנקים תרד בעד 30%-והם יצטרכו לפצות עצמם
במרווחי האשראי". למען הקורא מן השורה שאיננו מצוי בשפה הבנקאית או אם
תרצו בעברית המכובסת של מר זיו ולא ממש ירד לסוף דעתו ,
ניתנה התשובה בידיעה סמוכה שבישרה שבנק המזרחי כבר העלה את הריבית
על האוברדרפט בשיעור של 0.8%.
במלים אחרות, מה שמר זיו התכוון לאמר הוא:-הבנקים לא מרוויחים כמו שהם
היו רגילים להרוויח, לכן
הם מתכוונים להעלות את הריבית על ההלוואות. פשוט לא?
האמת היא שזהו פתרון פשוט וקל, בשוק לא תחרותי, כמו שוק הבנקאות בארץ.
כי כידוע הבנקים בישראל אינם יוצרים קרטל חס ושלום וכמובן שאינם מתאמים
ריביות. הם רק "מעדכנים" זה את זה, בשיעורי הריבית שהם גובים. ודי לחכימא ברמיזה.
האם אתם מתארים לעצמכם חברה בשוק תחרותי שתחליט להעלות מחירים
בגלל ירידה ברווחיות?! בשוק תחרותי, בו היצרנים אינם נוהגים
"לעדכן" את מתחריהם לגבי שינויים במדיניות המחירים שלהם, יצרן שרווחיותו
נפגעה נוקט צעדי התייעלות, מגבש איסטרטגיה שיווקית חדשה,
מנסה להגדיל את נפח המכירות שלו ובעיקר משתדל להיות תחרותי יותר.
אבל מה שבאמת קומם אותי, בקריאת הידיעה הזאת היא העובדה שהקרטליזציה
של שוק הבנקאות בארץ מעוורת את עיני הבנקאים ומגבירה את תאבונם
לשיעורי רווח חסרי תקדים, בעולם המערבי.
רק כדי שתבינו, המרווח בין הריבית המשולמת על פיקדונות לבין הריבית הנגבית
על הלוואות בארץ עומד על 8%. בארה"ב המרווח הוא כ-1.5%, כלאמר-המרווח
בארץ גדול פי 5 מבארה"ב! ועוד לא דיברנו על ההמצאה הישראלית הייחודית
הנקראת , עמלות. שגם הן מהוות מקור הכנסה בלתי נדלה. גם לאחר שחלקן
נכנסו לפיקוח.
רק כדי לסבר את האוזן וכדי להעמידכם על "מצבם הקשה" של הבנקים,
הרי לכם נתון נוסף:ברבעון השלישי של השנה, לאחר ירידה של 24%
ברווחי 5 הבנקים הגדולים, רווחיהם עמדו על סך 1.7 מיליארד ₪. לרבעון!!
יודעי דבר מחשבים שהרווח היומי של בנק גדול הוא כ-70 מיליון ₪. ליום!
עכשיו, אני יודע שבנקאים מדופלמים ידברו איתי על תשואות להון ועוד כהנה
מושגים חשובים ואני אומר שאחרי כל הדיבורים, רווח יומי של 70 מיליון ₪,
זה לא סיבה לדאגה.
הפריט השני, ששילהב את דמיוני היה מודעה הקוראת לראשי הבנקאות,
לנצל את שנת השמיטה ולהכריז על שמיטת חובות , סלקטיבית ופרוגרסיבית
לפרטיים חדלי פרעון, שנקלעו לחובות כבדים ,באשמתם או שלא באשמתם
וחייהם וחיי משפחותיהם נהרסו כליל, בגין עול החובות המעיק.
על המודעה חתומים אנשי רוח, פרופסורים, אנשי דת ואנשי אמנות.
כשהבנקאים התבקשו למסור את תגובתם למודעה הם ענו בזו הלשון:
ההצעה כל כך מטומטמת שאיננה ראויה להתייחסותנו.
ואני אומר לכל אותם בנקאים מכובדים. המטומטמים הם אתם.
ההצעה היא מקורית, מוסרית, אנושית, חברתית ויהודית. ואם לא הייתם רואים
כל דבר דרך עדשת המאזן הבא, הייתם מבינים שבהצעה זאת טמונה גם
הזדמנות שיווקית, יוצאת דופן.
ההערכות המקובלות גורסות שגודל החוב המדובר הוא כ-1 מיליארד ₪.,
פרוס על פני כעשר שנים, בממוצע. ויש להניח שכ-40% מהחוב הזה
הוא חוב אבוד, שאין כל סיכוי שיוחזר.
לכן, מדובר בחוב אמיתי של כ600 מיליון ₪, המחולק בין 5 הבנקים הגדולים.
שערו בנפשכם שמנכ"ל בנק גדול, כזה שרוממות הרוחניות נישאת בגרונה
של בעליו, היה אומר, כך:חלקו של הבנק שלי בחוב, הוא כ-150 מיליון ₪.
אני מכריז בזאת שכדי להציל את חיי החייבים הבנק שלי מוכן למחול להם
על חובם.
המצווה הגדולה הזאת היתה עולה לבנק במחיר רווחים של 2 ימי עבודה!
לעומת זאת התועלת השיווקית והרצון הטוב שהבנק היה מרוויח, היו עולים
עשרות מונים על העלות.
או, שערו בנפשכם שמנכ"ל של בנק בינוני, שלצורך הדיון, נניח שחלקו בחוב הוא כ-75 מיליון ₪.
במקום להזדרז ולהודיע על העלאת הריבית, היה מודיע שהוא מכריז על מבצע הצלה.
כנגד כל שקל חדש שיופקד בבנק שלו, הוא יוותר על שני שקלים מהחוב.
מה לדעתכם היה קורה? בהכירי את עם ישראל, תוך פחות מחודש
מספר הפיקדונות החדשים בבנק היה עולה על מחיר הויתור על החוב.
והרווח היה כולו של הבנק. גם בכסף ובעיקר בדימוי.
אז למה אין סיכוי שדבר כזה יקרה? כי מדובר בשוק לא תחרותי.
כי מדובר במערכת פיננסית החפה מכל חשיבה שיווקית.
כי מדובר במערכת שרווחי העתק שלה הקהו את חושיה, כי מדובר במנהלים
שהורגלו למשכורות דמיוניות שהדרך היחידה להצדקתן היא הצגת עלייה קבועה
בשיעורי הרווח של הבנק. ובעיקר, כי הכי קל להגדיל את "מרווחי האשראי".
נ.ב
גם אם כל הבנקאים יגידו שאני טועה, אין זה אומר שאני לא צודק.
הכותב הוא מנכ"ל ADMAN החברה למשאבי אנוש
לענפי הפרסום, השיווק והתקשורת
פורסם ב-YNET ב-7.10.08
