ארסנל התחמושת של הפרסומאי המקצועי,
מכיל סוגים שונים של תחמושת, הנבחרים
ומותאמים, על ידו, לסוגי המטרות ואופי
המאבקים, שבטיפולו. הוא יכול לבחור
בשימוש בהגיון, בסקס, בהומור, בשנינות,
בסנטימנטליות, בנוסטלגיה, בהפחדה
ועוד כיוצאים באלה וביניהם גם בשימוש
בפרובוקציה.
פרובוקציה על פי הגדרת מילון ספיר " פעילות
התגרות, הרגזה או שיסוי"
הפרובוקציה כטכניקה תקשורתית היא
בדרך כלל בחירתו של החלש. החזקים
חוששים מיצירת אנטגוניזם בקרב ציבורים
נרחבים והם גם אינם זקוקים לכך. יש להם
מספיק כסף כדי להביא את בשורתם לציבור
בצורה אפקטיבית. החלשים, לעומתם, אינם
מסוגלים להגיע לבולטות במדיה ע"י פרסום מאסיבי
ולכן הם בוחרים בפרובוקציה המאפשרת להם
להשיג תשומת לב ציבורית, בתקציב דל, ע"י
העלאת עניינם לדיון ציבורי, בזכות ההתגרות.
בד"כ אותם גופים ויחידים היוצאים נגד ההתגרות,
מבלי דעת, משחקים לידם של יוצרי הפרובוקציה,
שהרי אם היו שותקים, הפרובקטורים לא היו
משיגים את מטרתם והנושא היה דועך ונעלם.
אבל, כידוע, "נפגעי" הפרובוקציה, מונעים רגשית
ולא ראציונאלית ולכן הם מגיבים כפי שמצפים מהם.
זאת היא טכניקה מוכרת ולגיטימית שהנוקטים
אותה, לוקחים בחשבון שרכישת תשומת ליבם של
קהלי היעד שלהם כרוכה בהרגזת ובדחיית
ציבורים אחרים.
זאת גם הטכניקה שבחרו בפרסום זרמון גולדמן
כדי לסייע במאבקם של היוצרים בישראל
נגד המחוקק הזומם לגזול מהם את מטה לחמם.
זרמון גולדמן ,יצרו מודעה שבמרכזה ויז'ואל דמוי לפיד הזכרון,
המוכר לכולנו מיום הזכרון לחללי צה"ל ומתחתיו
הכותרת:- יזכור. על זה נאמר " וואחד פרובוקציה"
כצפוי, מודעה זו קוממה עליהם את כל משפחות השכול
ועוד כמה נשמות טובות שהזדעזעו מהשימוש
החילוני שנעשה בקודש הקודשים.
זרמון גולדמן מיהרו להסיר את המודעה, אחרי 2 הופעות בלבד,
בטיעון שהיא
מילאה את תפקידה ואין יותר צורך, בה.
ואני, למרות שאני יודע שאני מסתכן, כאן, בנפשי,
רוצה דווקא, ללמד זכות על המודעה הזאת.
קודם כל, כיוון שהמודעה לא נעשתה למטרות
מסחריות כי אם למען מטרה נעלה, שיש לה
השלכה ישירה על איכות חיינו, כולנו.
ושנית, כיוון שליוצרים בישראל, אין נשק אחר
ואין מי שיגן עליהם בפני החומדים את זכויותיהם.
הקבוצה הגדולה של יוצרים ואמנים היא למרבה
האירוניה אחת הקבוצות החלשות במשק.
הקבוצה איננה מאוגדת, חבריה פועלים כיחידים,
רובם הגדול הם בעלי הכנסות נמוכות ולא סדירות.
הם חסרי גב כלכלי ובד"כ הם נאלצים לעסוק
בעיסוקים שונים כדי להבטיח את פרנסתם.
כל התרבות של העולם הנאור מבוססת, צומחת ופורחת
על תשתית מערכת חוקים סבוכה ומורכבת
שכל תכליתה הוא להגן על הקניין הרוחני, על זכויות היוצרים
וזכויות השימוש של היוצרים. שבלעדיהם אין
תרבות.
ודווקא בארץ ודווקא עכשיו
ניסה המחוקק,
להעביר חוק בכנסת המנשל את
היוצרים מזכויותיהם על יצירותיהם ומההכנסות
מהם. ולהעביר את פירות עמלם לרשותם של
הגופים המסחריים הגדולים.
אם יש מקרה קלאסי של נסיון לגזילת כבשת הרש, זהו המקרה.
כיוון שסיכוייהם של היוצרים לזכות במאבקם
מול כוחות המשק, דלים מלכתחילה או כמו שהיינו
אומרים "זה לא כוחות" חייבים היוצרים
להשתמש ב"נשק יום הדין" כדי להסב את
תשומת לב הציבור למזימה הנרקמת נגדם.
ואם זה היה תלוי בי, הייתי ממליץ למטה המאבק
של היוצרים, לא להיבהל ולהמשיך ולפרסם
את המודעה הפרובוקטיבית ולכן הקונטרוברסלית.
שאנשים יזעקו, יזעמו, יכאבו ויפגינו עד אשר
ינועו אמות הסיפים ואולי גם המחוקק האטום
יבין שיש גבול לכל תעלול.
חכם יפני עתיק אחד אמר "מה צריך אדם בחייו?
פת לחם ופרח. פת לחם כדי לחיות ופרח כדי
שיהיה בשביל מה לחיות"
היוצרים, הם אלה המספקים לנו את הפרח שבמשל
היפני ועלינו מוטל להגן עליהם ולדאוג לכך
שיוכלו להמשיך ליצור ולהתפרנס בכבוד.
אעז ואומר, בפראפרזה על המודעה
"הנופלים ,במותם, ציוו לנו את החיים כדי
שיהיה לנו בשביל מה לחיות"
סוף טוב, הכל טוב. ועדת הכלכלה של הכנסת,
ראתה את האור, הבינה את העוול שהצעת
החוק עלולה לעולל ודחתה אותה ונענתה
לכמעט, כל דרישות היוצרים.
הפרובוקציה עזרה, התבונה ניצחה וכבשת הרש, ניצלה
הכותב הוא מנכ"ל ADMAN החברה למשאבי אנוש
לענפי הפרסום, השיווק והתקשורת
פורסם ב-YNET ב-15.10.07
