היום זה יום ההולדת של בננו השני, פלג.
סיפור זה מתאר את האירועים סביב לידתו. הסיפור עוסק בקולנוע וצילום, וזה גם תחום עיסוקו של פלג האהוב שלנו היום:
לפני שנים רבות, ( 23 למען הדיוק ההיסטורי) , הייתי בעיצומו של שירות מילואים בנגב, בתפקיד אבטחה וסיור.
יצאנו בג'יפ בליל ירח מלא, קור אימים, אני נהגתי , ושני חיילים נוספים ישבו, אחד לידי ואחד מאחורי.
הייתי מאד נרגש לקראת הלידה של בני השני, הממשמשת ובאה, כך שנהגתי אחוז שרעפים, ולא ממש ממוקד.
לפתע הבחור שישב לידי, עטוף במעיל עבה , בצעיף ובכובע צמר, צעק לי "עצור…", מה קרה? שאלתי בבהלה… " תחזור אחורה…" הוא אמר לי, "יש פה איזה בור שפספסת…!"
מסתבר שהמסכנים הזדעזעו קשות במושביהם, בעוד שאני ריחפתי לי בשמחה, ולא שמתי לב למהמורות בדרך ! (יש כאלה מבין חברי הטוענים בתוקף שעד היום אני נוהג ככה, אם כי אני חושב שהם רק מקנאים)
אותו רגע הרגשתי כי אני חייב להגיע הביתה, מילואים או לאו, ביקשתי במיוחד מהמפקד שישחרר אותי לכמה שעות בכדי לפגוש את אשתי, ונסעתי במהירות המרבית המותרת ישר לתל השומר. כאשר הגעתי למחלקה, הרופא המיילד אמר, "ובכן…, אני כאן, היולדת כאן, הבעל כאן, אין שום סיבה שגם התינוק לא יהיה כאן, הבא וניתן זריקת זירוז…"
"זירוז" פירושו לפעמים, המתמנה של 6 שעות לפחות! לאחר הזריקה האפידוראלית, ישבנו שנינו ומילאנו תשבצים בכיף, כאשר נכנסה אחות לחדר בכדי לסדר את האינפוזיה, העיפה מבט אקראי ופלטה בהשתוממות: " גברת, את יולדת…" , ואכן, פלג יצא לו לאוויר העולם בשקט וללא בעיות מיוחדות, בלי להפריע את מנוחת השכנים, ולולי נכנסה האחות, סביר להניח שהיה משלים את הלידה בעצמו, וגולש לרצפה מעדנות.
קיוויתי שעקב המאורע המשמח יואילו שלטונות הצבא בטובם לשחרר אותי מהמילואים, אולם להם היו תוכניות אחרות לגביי. יום לאחר ברית המילה, נאלצתי לשוב לבסיס.
לא ייפלא אם כן שחזרתי לשם מלא תרעומת, הכיצד זה צה"ל הגדול לא יכול להסתדר בלעדיי.
בהגיעי לבסיס, כונסנו כולנו לשיחה מחלקתית. היינו קבוצה מגובשת מאד של מילואימניקים, למעשה עד היום אנחנו בקשרים טובים .
הסתבר לנו כי יחידת ההסרטה של דובר צה"ל ביקשה לצלם סרט הדרכה בנושא "היתקלות על הגדר".
כלומר, אנו נבחרנו לשמש כיחידה לדוגמא, ולהסריט סיטקום צבאי באורך של כ-30 דקות , כיצד יש לפעול כאשר רכב צבאי נתקל במחבלים המנסים לפרוץ את הגדר ולהיכנס לישראל.
באותו רגע התנדפו להם כל רגשות הכעס והמרירות שלי, והקשבתי בעניין הולך וגובר.
צוות ההפקה הססגוני היה בהחלט יוצא דופן בבסיס האפרורי.
יחידת דובר צה"ל לא חסכה בהוצאות, והביאה לסט חברת הפקות אזרחית, עם במאי מקצועי, פעלולנים , עובדי במה וכד'.
נשאלנו האם למישהו מאתנו יש ניסיון משחק כלשהו. אני הצבעתי, כיוון שבצעירותי שימשתי כסטטיסט בכמה סרטים שהופקו באותו זמן בארץ.
הבמאי ועוזרותיו לקחו אותי לחדר נפרד , וביקשו ממני לבצע אודישן בו במקום.
העניין היה כל כך פתאומי, שלא הספקתי להילחץ, ועברתי את מבחן הבד בהצלחה.
כך נבחרתי לאלתר להיות הגיבור הראשי בסרט הזה, ועלילת הסרט נתפרה פחות או יותר לפי דמותי.
הימים הבאים היו אינטנסיביים ביותר שכן ביצענו במקביל את משימות הביטחון השוטף ואת צילומי הסרט.
חלק מן הצילומים בוצעו בתוך המבנים, במפקדה ובמרכזי השליטה והקשר, אולם עיקר ה"אקשן" היה בצילומי החוץ, המלווים בפירוטכניקה מרהיבה, בקולות פיצוצים ועשן, עת טכנאי הפעלולים עבדו שעות נוספות. אנחנו תפקדנו הן כשחקנים והן כפעלולנים.
כך קרה שיצאנו לסיור בג'יפ הצבאי, מלווים מאחורה ברכב ההפקה שצילם את כל ההתרחשויות.
בצוות הצילום האזרחי שותפו כמה בחורות נאות ביותר, אשר עקב מזג האוויר החם נהגו ללבוש לסט בגדים מינימאליים, ללא קשר לעלילת התסריט…
אחת הבחורות, הייתה המאפרת של הצוות, היא הסתובבה עם תיק גדול כל הזמן, ובכל רגע נתון התעכבה לאפר את כולנו. עקב הזיעה והאבק כל הזמן נמרחנו בעיסה דביקה, כך שידיה של בחורה זו היו עמוסות עבודה, והיא ועוזרתה היו למעשה צמודות אלינו במשך כל משך הצילומים.
ביום השני בערך, בחרנו לצלם בשעת בין ערביים על רקע השקיעה המדברית המרהיבה.
אני נהגתי בג'יפ, והפעם השתדלתי מאד לעקוף כל מהמורה ומכשול אפשרי.
בשלב מסוים במסלול הטמינו לנו אנשי ההפקה מוקשי דמה ורימוני עשן, אומנם היינו מוכנים לכך מראש, אולם בכל זאת האפקט היה מדהים ופתאומי, ממש כמו בהיתקלות אמיתית.
אני נהגתי לי במתינות, משתדל לא לאכזב את חבריי לצוות ולא לגרום להם זעזועים מיותרים.
שוב נדדו מחשבותיי למשפחה שהשארתי מאחור, במיוחד חרדתי לאשתי המטופלת לעייפה בילד קטן ובתינוק בן יומו, בעוד שאני מתבטל לי באתר צילומים צבאי, ומתפנק כמו כוכב קולנוע, בעוד שהיא נקרעת שם בבית.
אחוז שרעפים לא שמתי לב שאנו מתקרבים לאתר ההתרחשות. פתאום נשמע פיצוץ עז, והצמיג הקדמי של הג'יפ נקרע לגזרים. מסתבר שעליתי במקרה על גוש קטן של חומר נפץ שהוטמן בדיוק על השביל.
הג'יפ נטה על צידו במהירות, וכמעט שתהפכנו לתוך וואדי קטן בצד. סובבתי את ההגה כמטורף לצד השני, ועצרתי את המכונה המשתוללת בחריקת בלמים.
ארגז הפעולה הגדול של המא"ג ניתק מהתושבת שלו, ונתקע לי בכוח בצלעות. הרגשתי כאב חד, אולם פניתי במהירות לבדוק את חבריי בג'יפ. כל אתר ההתרחשות התכסה באבק רב, ובעשן מלווה בריח של גומי שרוף. קראתי בקול לשלומם של חבריי, ונעניתי מיידית, הסתבר כי הם בריאים ושלמים, חגורות הבטיחות שהקפדנו לחגור הצילו למעשה את חייהם.
באותו רגע שמענו קול של תינוק בוכה. הסתכלנו זה בזה המומים, מה פתאום תינוק באמצע שומקום במדבר…, ניתקנו את החגורות, הסרנו במהירות את האפודים וקפצנו מן הג'יפ לחפש מי בוכה.
לאט לאט התפוגג לו הענן שהקיף אותנו, ושמענו את הבכי מכמיר הלב מתחתית הוואדי. לקחתי את הפנס מהאפוד, וירדנו בזהירות במתלול.
עקב הראות הלקויה, שעת בין הערביים, והאבק הרב מסביב חשבתי שאני מבחין בגופה של ילד קטן, מכורבל לו בערוץ היבש ובוכה מרה.
כאשר התקרבתי, ניסיתי לגעת בילד, ושמעתי קול נשיפה חזק. לא ייתכן שזה בן אדם חשבתי, התקרבתי יותר ואז הסתבר לי כי שוכב שם דורבן פצוע.
כנראה שהגלגל השמאלי של הג'יפ פגע בו בעוצמה והעיף אותו לתחתית הערוץ. הוא שכב לו שם, במצב של שוק ברור, מוקף בעשרות קוצים שהתפזרו לכל עבר.
בדקתי עם הפנס את איזור הפציעה, ראיתי שהמקום אדום ונפוח, אם כי לא הבחנתי בדימום או בשבר. לחבר שלי היה בקבוק מים קטן בכיס המכנסיים, לקחתי אותו והזלפתי כמות נכבדה ישירות על הפצע של החיה המייבבת.
הדרבן קפץ בבהלה, שלח בי מבט מאשים, קם על רגליו , והסתלק לו במהירות ראויה לציון, תוך שהוא ממשיך לפזר קוצים שבורים במנוסתו.
חבריי ואני הסתכלנו זה בזה , אמנם מזועזעים מכל ההתרחשות, אולם בהקלה ממשית שלא מדובר בתינוק אנושי, וגם שהדרבן למעשה לא ניזוק באופן חמור.
חזרנו למקום התאונה, שם עמדו יתר חברי ההפקה והתבוננו בג'יפ הפגוע, חוטמו בתוך כפל קרקע, אחוריו באוויר בצורה גרוטסקית, ואחד מגלגליו מסתובב על ריק.
מישהו חילק שם סיגריות, ואף על פי שאני מתנגד בד"כ לעישון, הפעם לקחתי אחת, להשקיט את הרעד בגופי.
עמדנו כולנו סביב הג'יפ בדממה, יונקים עשן כשפתאום שמענו צווחה רמה "אווווויי…"
ומבין השיחים יצאה אחת הבנות בתחתונים בלבד, אוחזת יד אחת באחוריה.
הסתבר שהיא ניצלה את דקות ההפוגה בכדי להתפנות בין השיחים, וכאשר כרעה על רגליה, בחושך, נדקרה עמוקות מקוץ של דורבן .
כל החבר'ה הצעירים רצו כאיש אחד לעזור לבחורה המסכנה…
ואז נשמעה צעקה מפי הבמאי "קאאט", "אף אחד לא זז…." , "אך ורק הדוקטור ייגש אליה…"
הסתכלתי לאחוריי לחפש את הדוקטור, ואז הבנתי שהוא מתכוון אליי.
ניגשתי לבחורה המייבבת, לא יכולתי שלא לשים לב כי תחתוניה היו בצבע לבן בוהק, מצויר עם הרבה לבבות אדומים וקטנים, ממש במרכזו של אחד הלבבות היה תקוע הקוץ האימתני…
ניגשתי לבחורה, הנחתי יד מנחמת על כתפה, ובידי השנייה שלפתי לה את הדרבן מהישבן…
