"לאמהות, אין את הכלים להצלחה בעולם הפרסום"
כך הכריז, בקול רם, ניל פרנץ' מנהל הקריאייטיב
העולמי של קבוצת WPP, בפני באי כנס מקצועי
בטורונטו. מר פרנץ' הוסיף ופירט " אמהות עסוקות
יותר מדי בטיפול בילדיהן ובבעליהן ולכן אינן
פנויות להשקיע את השעות הדרושות, בלקוחות.
הן אינן מגיעות לתפקידים הרמים כי הן אינן
ראויות לכך. הן זבל"
אמר ועורר עליו מהומת עולם שלא שכחה
עד אשר הגיש את התפטרותו מתאגיד WPP.
וטוב שכך. לא רק בגלל גסות הרוח אלא בעיקר
בגלל שזאת שטות גמורה.
לא הייתי נדרש לדבריו השערורייתיים של
ניל פרנץ' אלמלא ידעתי שהוא בסך הכל
נתן ביטוי פומבי לדעות ועמדות שכיחות
בקרב מעסיקים בתעשיית הפרסום ויחסי הציבור,
בארץ וכנראה גם בעולם.
הסערה הציבורית שעוררו דבריו הבוטים
של ניל פרנץ', אינם, לכן, אלא חגיגת צביעות מבישה.
במקום שיתקיים דיון ציבורי, נוקב ומעמיק
בשאלת כשירותן והתאמתן של אמהות
לקריירה מקצועית וכיצד עושים שימוש מועיל ביכולותיהן,
התנפלו כולם על
הדובר וקברו את הבעיה.
מה שמעניין בתופעה שניל פרנץ' מייצג, הוא שתעשייה
ש-80% מהעוסקים בה הן נשים, עדיין נשלטת
ומנוהלת על פי דעות קדומות נגד אמהות.
ולא רק גברים נגועים בדעות הקדומות הללו
כי אם גם נשים ואמהות במידה שווה.
אני יכול לספר על בעלת חברה גדולה ומכובדת
שביקשה להסתייע בשרותיי בגיוס עובדת בכירה.
כששאלתי אותה אם יש לה התנגדות לאמהות
היא ענתה בנחרצות " מה פתאום? אני עצמי אמא
ואני מעסיקה אמהות" אבל כששלחתי לה מועמדת
(מצויינת, לכל הדעות) היא אמרה לי בזו הלשון
"די, יש לי כבר מספיק אמהות, עכשיו אני צריכה מישהי
שתעשה את העבודה"
האנקדוטה הזאת, לצערי, מייצגת נאמנה את הלוך
הרוח בקרב רוב המעסיקים בתעשייה, המקומית.
אני יכול להעיד מנסיוני, שכמעט בלתי אפשרי למצוא
עבודה לאמהות שיש להן מגבלת שעות.
ללא כל קשר לרמתן המקצועית.
אז, מצד אחד אפשר להבין לנפשו של המעסיק המצוי,
הוא זקוק לעובדים שיכולים להתחייב לעבודה,
ככל שיידרש וללא שום מגבלת זמן.
מצד שני אני סבור שזאת ראייה צרת אופקים
שאיננה רואה דבר מעבר לשעון.
מה עוד שמדובר בתעשייה שבנויה בעיקרה, על
תפוקות איכותיות ולאו דווקא כמותיות.
אין לי ספק שמעסיק נבון, היודע להסתכל על התמונה כולה
ולשקלל גם את הנתונים האיכותיים יגיע
להעדפות שונות לחלוטין.
מנסיוני , הלא מבוטל, בענף הפרסום הן כמעסיק
והן כבעלים של חברת השמה, אני קובע שנשים
עולות על גברים (בהכללה, כמובן) בכל פרמטר אפשרי.
באינטיליגנציה, בחוכמה, ביצירתיות, בחריצות,
בנאמנות, באסרטיביות, ביחסי אנוש, בעמידה
בלחצים, ביכולת לבצע יותר ממשימה אחת בו זמנית,
ביסודיות, בדייקנות, ביכולות מניפולטיביות
וכן הלאה. ועד כמה שזה ישמע מוזר,
אמהות הן בעלות הספק רב יותר,
מעובדים אחרים,
כי הזמן שלהן במשרד מוקדש רובו ככולו
לעבודה, נטו. וכשהן בבית "עם הילדים" הן
ממשיכות לעבוד מהבית, בהתאם לצורך.
ובמקרי חרום כשצריך אותן
במשרד או אצל לקוח הן מוצאות סידור הולם ומגיעות.
אז למה ,בכל זאת, כל כך קשה למצוא עבודה לאמא
עם מגבלת שעות? במידה רבה בגלל קבעון תפיסתי
ועצלות מחשבתית של המעסיקים.
המעסיק הטיפוסי אוהב לראות את העובדים שלו
במשרד, מול המחשב, מבצעים את עבודתם. הוא מרגיש
חוסר נוחות כאשר העובדים נמצאים מחוץ לטווח "שליטתו".
זה שהעבודה מתבצעת על הצד הטוב ביותר,
פחות מעניין אותו. הוא רוצה לראות אותה מתבצעת,
הלכה למעשה.
האספקט העצוב יותר של תופעת הדיסקרימינציה
נגד אמהות, הוא שהמפסידים הגדולים הם
המעסיקים בפרט ותעשיית הפרסום בכלל.
כי הם מפסידים את השמנת של התעשייה.
מיטב העובדות, בשיאן המקצועי, נושרות
מהתחום כשמנגד התעשייה משוועת
לעובדים טובים ומנוסים, בכל קשת התפקידים.
ולסיום, המלצה ליו"ר איגוד הפרסומאים הבא,
מי שזה לא יהיה:
מה שענף הפרסום צריך, באופן דחוף, זה קמפיין רציני
שיעודד תעסוקה של אמהות. לטובת כולם.
נכתב ע"י גינגי פרידמן , מנכ"ל ADMAN.
החברה למשאבי אנוש לענפי הפרסום, השיווק והתקשורת
פורסם ב-YNET ב- 31.10.05
