מוטי גילת, נחשב בעיניי למעוז האחרון של העיתונות החוקרת. סוגה עיתונאית הנעלמת והולכת מנוף התקשורת שלנו, מסיבות הראויות לכתבה נפרדת.
הוא והתחקירנים שלו
עוזי דיין ומיכל שבת, לא מהססים להוקיע, מדי שבוע, כל עוולה ציבורית, ללא מורא וללא משוא פנים, כפי שטבע בזמנו אורי אבנרי.
כל תחקיר שלהם נוקב בשמות האנשים, מלווה בתמונותיהם ומוקיע אותם
על חטאיהם או על מחדליהם. וכך צריך להיות. זאת המשמעות האחת והיחידה של עיתונות חוקרת.
את עיקר הקריירה העיתונאית שלו הוא עשה בידיעות אחרונות עד לפני מספר שנים עת עזב או הועזב על רקע חילוקי דעות מקצועיים או ניגוד עניינים. תלוי את מי שואלים. כקורא, אני מלווה אותו בנאמנות רבה גם כשעבר לכתוב בישראל היום.
ביום שישי האחרון , הוא איבד אותי. לצערי, לא נשאר לי יותר תחקירן אותנטי להיתלות בו וכל זאת למה?
בטורו האחרון הוא מביא תחת הכותרת "היחצ"ן שמנסה להתחכם" את סיפורו של "נושא חברתי לא גדול בהיקפו" שנחקר בידיו ובידי עמיתיו העיתונאים ובמסגרת עבודתם נפלו קורבן לתרגיל נקלה שבוצע
נגדו מצד הנוגעים בדבר. בעלי העניין היפנו את התחקירנים לקבל תשובות לשאלותיהם מהיחצ"ן שלהם. היחצ"ן המדובר הגיע לפגישה ובידיו מכתב אזהרה המתריע מפני פרסום הכתבה שיגרור בעקבותיו תביעת דיבה, מה עוד, מדגיש המכתב, שעבירת הדיבה כבר נעברה על ידי עצם הפניית השאלות ליחצ"ן.
זהו סיפור מקומם, לכל הדעות ומוטי גילת מודיע לנו וליחצ"ן שהוא איתו גמר.
אז מה רע בסיפור הזה? ולמה הוא גרם לי לנתק את יחסיי , התקשורתיים, עם מוטי גילת?.
הפחדנות. מוטי גילת הלוחם ללא חת נתגלה כפחדן. הוא מפחד לנקוב בשמות המעורבים בעניין ובשמו של אותו יחצ"ן בזוי. כי הוא מפחד מלהיגרר לתביעות דיבה, לקרבות בתי דין ולהוצאות עורכי דין.מן הידועות היא שתחקירן אמיץ, לא נרתע מאיומי עורכי דין והוא מוכן לפרסם ולהגן על פרסומיו בבית המשפט.
זהו האלף בית של הDNA של עיתונאי חוקר.
יתרה מזאת, לכל ידוע, שהאיום בתביעה הוא הצעד הכי צפוי והכי שכיח של כל
מושא כתבת תחקיר. מעטים מהם מגיעים לכלל דיון ועוד פחות מהם מסתיימים בפסק דין.
אבל, מוטי כנראה נבהל והמוצא היחיד שהוא מצא לאוורור כעסו היה בהבאת הסיפור, לידיעת קוראיו אך ללא ציון שמות המעורבים בפרשיה וזהו, ללא ספק, הרע שבכל העולמות. יכול היה להימנע מפרסום הסיפור ואיש לא היה יודע כי ברח משדה הקרב,
או לפרסם חרף האיומים ולצאת עיתונאי בעל יושרה הנאמן לתפקידו.
תחקירן כמוטי גילת יודע היטב שסיפור שכזה ללא שמות, לא שווה את הנייר שעליו נדפס וגרוע מזה גורם לקורא,
אכזבה מרה ותחושה שהולך שולל ובה בעת חושף אותו עצמו בקלונו. כי בסוגה הזאת של כתבות תחקיר, סיפור אנונימי הוא 'לא סיפור'.
הפילוסוף ההונגרי פרנץ וארוש, אמר "הכעס הוא יועץ רע מאוד"
אבל מוטי כנראה לא שמע עליו או לא הפנים.
אינני יודע מי העורך האחראי על גילת אבל הוא הראשון שהיה אמור לפסול את הכתבה הזאת, מהסיבה הזאת בדיוק ולומר לו "מוטי ידידי, הטור שלך נועד לשרת את הקוראים ולא את רגשות הזעם האישיים שלך. הטור שלך איננו פלטפורמה לסגירת חשבונות פרטיים כי אם פלטפורמה להארת עוולות ציבוריות המבוצעות במחשכים"
אבל, יכול גם להיות, שמוטי גילת הוא מסוג העיתונאים בעלי המעמד שאיננו נתון למרותו של שום עורך..
בכל מקרה , לטעמי, זהו יום עצוב לעיתונות החוקרת בארץ.
כאשר גם בגבוה שבארזים
נפלה שלהבת, מי נשאר לשאת את הלפיד?
הכותב הוא מנכ"ל ADMAN החברה למשאבי אנוש לענפי הפרסום, השיווק והתקשורת
פורסם באייס ב-28.2.11
