בתי מלון בתל אביב כתבה שנייה

מלונות בתל אביב
בתי מלון
אכסניות בתל אביב
מלון תל אביב
נהג מונית
מוניות
הייתי תיירת עשירה, שמגיעה לישראל פעם בשנה. נולדתי למשפחת תעשיינים אמידה בטקסס, ישראלים לשעבר שהיגרו בשנות השבעים לארה"ב ועשו חיל, הגשימו את החלום האמריקאי. גדלתי כל חיי תחת שמש הדרום הצורבת, כך שחום יולי אוגוסט בישראל לא הרתיע אותי כלל, וחוץ מהלחות, שאליה לא הייתי רגילה כלל, אהבתי כל דבר ודבר במדינה הפיצפונת. מגיל 16 הייתי מגיעה מדי שנה כמו שעון. כמובן שלא היתה לי בעיה לבחור מלונות בתל אביב, יכולתי להתאכסן איפה שרציתי, איך שרציתי, בלי הגבלה כספית, ובלי הגבלה של מקום. בחודש אוגוסט בשנת 2006 הביקור שלי בארץ לא היה שונה מכל ביקור אחר. הכל היה כרגיל: נסעתי לאיזור הבתי מלון, בחרתי סוויטה מפוארת, נפנפתי בכרטיס אשראי של אבא שלי וביקשתי שישלחו לי פירות ושמפניה לחדר. אחר כך נכנסתי להתקלח והלכתי לישון לכמה שעות. עד פה, הכל כרגיל ודומה לכל ביקור אחר. לאחר המנוחה התעוררתי וקיבלתי סמס מטרייסי, המזכירה של אבא שלי, שהיא כבר סידרה הכל עם תחנת מוניות מקומית בתל אביב. ככל שנה ביקשתי ממנה שתארגן לי נהג מונית צמוד שילווה אותי כל הביקור שלי בארץ, עם הבטחה שישולם לו מחיר גבוה כיאה לאדם שיעבוד אצלי עשרים וארבע שעות רצוף. לא רציתי לדאוג בכל פעם למוניות. אני בחורה מפונקת, ואין לי הרבה סבלנות. יש לי הרבה חברים בתל אביב ואם בא לי לצאת ולהיפגש אתם, זה חייב להיות באותו הרגע! לא בא לי להמתין שעה לנהג מונית אלא רוצה שהוא פשוט יחכה לפקודה ממני. כבר באותו ערב יצאתי מפונפנת, יפה ומאופרת לארוחת ערב במסעדה יוקרתית עם חבריי הישראלים העשירים. הנהג מונית חיכה לי בדיוק כפי שביקשתי, בעמידה מתוחה ומכובדת ליד המונית שלו. ביקשתי שהנהג מונית יחכה לי בעמידה כדי שאדע שזה הוא ולא אכנס חלילה למונית אחרת. נכנסתי מבלי להגיד לו שלום. אינני נוהגת לשוחח עם צוות העובדים שלי, מבחינתי עצם העובדה שאני מתגמלת אותם מעל ומעבר, זה מספיק. עבור רוב בני האדם כסף זה כזה אישיו! קשה לי להבין את המרדף המטורף הזה סביב כסף. אבל בואו נחזור לסיפורנו.
באותו ערב חם ולח נכנסתי למונית כאמור, מבלי לשוחח כלל עם הנהג מונית, מאחר וידעתי שטרייסי כבר פיקססה למנהל תחנת המוניות את כתובת המסעדה שאליה הייתי מוזמנת. לפיכךהדלקתי את הפלאפון שלי והתעמקתי במשחק כלשהו, עד שהגענו לאיזו סמטה מטונפת, שהבחנתי בה לראשונה רק כשהרמתי את עיני מהפלאפון שלי, מה שקרה רק אחרי שהמונית עצרה. נשאתי עיניי לעבר מבנה מתמוטט ושחור, שקשה היה לדעת אם הוא מלוכלך או סתם עלה פעם באש. חבריי קבעו אתי במסעדה שנחשבה לדבר החם הבא, ושאלתי את עצמי אם המסעדה הזו אכן נמצאת בתוך המבנה הזה. ברגע הראשון חשבתי שבגלל שזו מסעדה סופר אופנתית וטרנדית, אז בטוח שהגעתי למקום הנכון. אתם מכירים את הטרנד הזה של מקום סופר יוקרתי שממוקם במבנה המתאפיין בחיצוניות אפורה ומוזנחת, כביכול אותנטית, בקטע של הפוך על הפוך? אתם יודעים, קונספט מתוחכם שכזה? בניו יורק ובלוס אנג'לס זה היה להיט למשך תקופה מסוימת.
יצאתי מהמונית מבלי לשלם כלום, הרי כבר סוכם שאבי ישלם הכל בסוף השהות שלי בארץ, ומבלי שאזרוק מילה לנהג מונית. כבר ציינתי שאינני נוהגת להתערבב עם המשרתים. זה לא מכובד. התקרבתי אל המבנה הנוראי, ולא יכולתי שלא להרגיש ריח עז של שתן מעורבב עם אלכוהול זול. מיד היה לי ברור, בחושיי החדים, שלא תיתכן פה שום מסעדה. גבר שחום עור שלא ראיתי קודם הזדקף משכיבתו על שמיכה בלויה, והציץ בי בעין עקומה. הסתובבתי בבהלה אך הנהג מונית נעלם משם. הייתי המומה מהתנהגותו! בחוזה שטרייסי שלחה לחברת המוניות היה כתוב בבירור שהנהג מונית חייב להיות לידי 24 שעות ביממה, והנה בדיוק הגיע הרגע שאני זקוקה למונית יותר מאי פעם בחיי, ודווקא עכשיו הבחור נעלם. שלפתי את הפלאפון שלי בהחלטיות, אך לא ידעתי מה מספרה של תחנת המוניות. הכל אורגן הרי דרך טרייסי! שיא השיאים היה שגיליתי שאין לי בכלל קליטה. אין לי קליטה, אתם שומעים, לאיזה חור תחת נקלעתי שאין בו קליטה? הרי אפילו במאדים יש קליטה סלולרית, כך לימד אותי המורה הפרטי ששנא אותי ותמיד היה נדמה לי שהוא קצת צוחק עלי. רציתי לבכות, אך אמרתי, שום נהג מונית נעלם לא ישבור את רוחי! אני בחורה מטקסס, לא איזו עכברה מאריזונה, ויש לי כוח ושכל ואני יכולה לצאת גם ממצבים קשים. הזכרתי לעצמי שחצי שנה קודם לכן עמדתי להיכנס לתא השירותים בברניז, חנות כלבו בלוס אנג'לס, והבחנתי בחושיי החדים שבתא השירותים שבו אני עומדת לשבת אין נייר טואלט. לא התייאשתי! לא צעקתי בחרדה, כפי שהיתה עושה אולי נערה אחרת, לא הקמתי שערוריה! עמדתי ליד התא, ראיתי את האספסוף נכנס ויוצא מהתאים האחרים, ולא הנדתי עפעף! לאחר מספר שעות בהן עמדתי ליד התא שאליו רציתי להיכנס עברה פתאום המנקה. לרגע הזה חיכיתי! ביקשתי ממנה בצורה מכובדת ככל האפשר ותוך שמירת מרחק פיזי ראוי ביני ובינה שתגיש לי, אם ניתן, גליל טישיו ובקבוק מים צונן של פרייה מוגז. המנקה שהיתה כמדומני מקסיקנית או אתיופית, אינני מבחינה היטב בגזעים, הושיטה לי גליל נייר טואלט. עשיתי מה שעשיתי, ויצאתי משם בתחושת ניצחון עזה. אני, ג'ניפר קרייג כהן, נקלעתי לצרה וידעתי לצאת ממנה בזכות יוזמה ואומץ. בלבי חשבתי שאולי אירשם למיונים הבאים של התוכנית הישרדות, הרי הרגע הוכחתי לעצמי ש"יש לי את זה!". דקה אחר כך ירדתי מהרעיון. נזכרתי שאצטרך לנסוע למיונים במונית או גרוע מכך, לנהוג לשם בעצמי, כי הנהג הפרטי שלי אושפז, בשיא חוצפתו, בגלל פריצת דיסק. אז עכשיו הייתי במצב גרוע כמעט כמו תא השירותים ב"ברני'ז". לילה, חור מטונף בדרום תל אביב, הכל נטוש ואיזה הומלס מתקרב אלי במבט מאיים. אה, שכחתי לציין שעוד שלושה אנשים, אינני יודעת אם היו גברים או נשים קשה לי להבדיל בין המינים כשהם כה מטונפים, התרוממו מאחוריו כמו בקליפ של "ט'רילר" של מייקל ג'קסון, שיזכה לחיים ארוכים. נופפתי בטלפון שלי ואמרתי להם, "אל תתקרבו אלי כי אני מחייגת למשטרה". הרביעייה המלוכלכת בהתה בי ואחד מהם פשוט חטף ממני את הפלאפון. הכי גרוע שאצבעותיו נגעו בי תוך כדי!!! איו!!!!! איזה גועל?! התעצבנתי כל כך שהתחלתי לצרוח עליהם: "אתם חבורת מובטלים, רפוסי מוח! לכו לעבוד ותפסיקו לשתות אלכוהול! נטל על החברה אתם!"
ההומלס שלקח לי את הפלאפון הדליק אותו והחזיר לי אותו. הסתבר לי שיש לי קליטה. המכשיר פשוט היה כבוי. האשמתי בלבי את טרייסי, מזכירתו של אבי, ששלחה אותי למדינה עוינת עם פלאפון כבוי ולא העלתה על דעתה שזה מה שעלול לקרות לי! תפסתי את המכשיר שלי ורצתי. ורצתי. ורצתי. הרגשתי את האוויר (המפויח) נושב בשיערי, רגלי האיילה שלי חתכו את האוויר, ושפתי המנופחות מסיליקון נפערו לנשום עוד ועוד אוויר. הרגשתי, אולי לראשונה בחיי, שאני חיה. שאני באמת חיה את החיים ולא עוברת לידם. אני חיה על הקצה בייבי, אני אשה פרועה ובועטת! אחרי עשר דקות של ריצה, נעצרתי כדי להסדיר את נשימתי, וגיליתי שארבעת ההומלסים עדיין לידי, בוהים בי בתדהמה. להגנתי אומר שהיו לי עקבים גבוהים מאד, ולכן אולי לא יכולתי ממש לרוץ כפי שחשבתי שזה מה שאני עושה. העמדתי פנים שהכל בסדר וחייגתי לטרייסי. הודעתי לה מה שקרה, ודרשתי ממנה שתשלח לי נהג מונית שיבוא לאסוף אותי תיכף ומיד. היא ניסתה לדלות ממני מידע איפה אני בדיוק אך לא רציתי לומר לה. אומנם מולי עמד המבנה ההרוס ועליו שם רחוב ומספר בניין, אבל בגלל שכעסתי עליה כל כך לא היתה לי כוונה לגלות לה. אחרי שניתקתי את השיחה בהיתי בהומלסים והם בהו בי. חשבתי על כל חיי, כי ידעתי שזה מה שעושים אנשים שרואים את מותם מתקרב. ניסיתי להעביר את רצף חיי מולי אך כל שראיתי היה רצף של כוסיות קוקטייל עם שמשיות ורודות על שפת בריכה במיאמי, מסיבות פאנק פרועות בלונדון עם קייט מוס, מסלולי תצוגות בפאריז והרבה בוטיקים, שופינג, שטרות ירוקים מתעופפים, שדרות רחבות ומפוארות, בתי מלון מהודרים וכמה גברים נאים במיוחד.
הרצף השטחי והריקני הזה הבהיר לי דבר אחד – לא יכולתי להימלט מהמסקנה החד משמעית: כנראה שעשיתי משהו אחד נכון בחיים שלי, אם הם כל כך מוצלחים. בעודי מהרהרת ומחייכת על כמה שהחיים מתוקים, הגיע לו הנהג מונית. הוא סימן לי לעלות, כאילו שהייתי צריכה בכלל הזמנה. נכנסתי למונית שלו ומיד התקפתי אותו בשאלות. למה נטשת אותי פה, שאלתי אותו. הוא נראה מופתע. "גברת", הוא אמר, "אולי נסעת במונית אבל זה לא היה אתי". סקרתי אותו היטב. התחלתי לספר לו את כל הסיפור, איך יצאתי מהבית מלון ונכנסתי למונית שבה הנהג מונית עמד וחיכה לי. הנהג מונית שמע את זה וגיחך.
"למה לא אמרת לו לאן את צריכה?" הוא שאל. נדהמתי מהתעוזה שלו!
"לשם מה אני צריכה לדבר עם הנהג מונית?" שאלתי, "הלו"ז שלי פוקסס אליו, הוא ידע לאן אני צריכה להגיע. גם ידעתי שזה הוא כי הוא עמד ליד המונית, ולא ישב בתוכה".
הנהג מונית שלי הזדקף.
"הוא עמד ליד המונית?" הוא שאל בהדגשה, "תגידי, בלונדה, הנהג מונית שלך היה במקרה כושי שמן מאד?", הוא שאל.
"כן" עניתי.
"ואת לא רואה את ההבדלים ביני ובינו?" שאל הנהג מונית בעניין. סקרתי את שיערו הג'ינג'י ואת הנמשים שעיטרו את לחייו הצנומות והחלביות.
"יכול להיות", הודיתי, "שאתם שני אנשים שונים". לא אמרתי לו שיש לי בעיה קלה, לעיתים קשה לי להבדיל בין נהגי מונית.
הוא הביט בי מסוקרן, כאילו מעולם לא נתקל באשה כמוני. אולי אין הרבה נשים משכילות ויפות בישראל. בכל אופן, שאלתי אותו אם יש לו מושג מדוע הנהג מונית נטש אותי בדרום העיר וברח. מה שהוא השיב לי היכה אותי בהלם. מסתבר שהייתי צריכה להגיד לנהג מונית לאן אני מעוניינת להגיע, כי יש לזונות שליד בית המלון הרגל קבוע להיכנס למונית, לנסוע לאיזור הזה, ולשלם מאוחר יותר כשהן חוזרות לאיזור המלונות. כעסתי מאד, ושאלתי את הנהג מונית איך נעשתה טעות כזו, האם אני נראית כמו זונה? הנהג מונית הסתכל עלי, מכף רגל ועד ראש, ולא אמר מילה. הוא לא היה צריך, הבנתי היטב מה עובר לו בראש. אמריקאית מחומצנת במיני קצרצר ושדי סיליקון, הלו, ברור שאני נראית כמו יורשת טקסנית עשירה ואצילית. נזכרתי אפילו שהגנן הספרדי, או שאולי הוא היה בכלל יפני – קשה לי להבדיל בין משרתים – היה מחמיא לי שאני ברבור ענוג (ואחר כך צוחק.)
עליתי לסוויטה המהודרת שלי וזימנתי את כל חברותיי לשיחת וידאו משותפת. מוסר השכל היה חייב להילקח מהלילה הזה. אבל מה בדיוק? אימצנו את מוחנו אבל לקראת שלוש בבוקר לא זכרנו על מה אנחנו מדברות, ופרשנו לשנת הנסיכות שלנו.
למחרת בבוקר התעוררתי. אחרי אמבטיה ארוכה, טיפוח ואיפור התיישבתי לאכול את ארוחת הבוקר שהובאה לי לחדר. לבשתי בגד ים חדש ואמרתי לעצמי שהיום, בא לי להתפרע, היום אני הולכת לים!
אז ירדתי למטה, ונכנסתי למונית הראשונה שראיתי, שהנהג שלה עמד לידה. בלי לומר לו מילה, הרי טרייסי בטח דאגה להכל, התיישבתי במונית ונתתי לו לנסוע.

חדשות יומיות | מזג האויר בישראל

רכישת תבניות איכותיות | רכישת דומיינים בזול | וובסל קידום שיווק פירסום באינטרנט | פתרונות דיגיטל | קידום אתרים פיתוח אתרים |הקמת אתרים | פוסטרים | ליטוגרפיות | תמונות קנבס | צלם אדריכלות | מודעות שכדאי לראות | ספריית עסקים מקודמים | קידום אורגני בגוגל