מידת הבושה היא גדר ומחיצת הברזל לפני כל העבירות, שהרי אדם עובר כמה עבירות בסתר, מה שיתבייש לעבור לפני בני אדם. וכן אמרו חכמים, בשעת פטירת בן זכאי, אמרו לו תלמידיו: רבינו, ברכנו! אמר להם: יהי רצון, שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו: עד כאן ותו לא?! אמר להם: הלוואי! תדע, שהרי אדם עובר עבירה בסתר ואומר: הלואי שלא יראני אדם. וכל זה מפני שירא שיבוא לידי בושה. וישוב מן העבירות מחמת שיתבייש מבני אדם, כי מתוך שלא לשמה – בא לשמה.
אף שיש מעלה בכך שהאדם נמנע מלחטוא מחמת בושה מבני אדם, אבל המעלה העליונה ממידת הבושה היא שיתבייש לפני הקדוש ברוך הוא, כענין שנאמר "אלוקי בושתי ונכלמתי להרים אלוקי פני אליך". ואם תחשוב: איך אתבייש ממי שאיני רואהו בעיני? באמת אתה צריך לדעת, אף על פי שהקדוש ברוך הוא נעלם מעיני כל חי, הוא נמצא בלבבות ונגלה במחשבות. וישיג האדם את המדרגות של הבושה בהתבודדו לחשוב בגדולת השם ברוך הוא, ובזכרו תמיד שהקדוש ברוך הוא רואה מעשיו ובוחן כליותיו וצופה מחשבותיו.
וצריך האדם להיזהר מאוד בזה, להעלות על לבו בעוזבו העבירות, שלא יעזבם מפני הבושה של בני אדם. כי היצר ממשיך לבו לעניין זה: אם תעשה כך, יכלימוך בני אדם. לכן צריך האדם לעשות ראשון לכל ראשונים, שידע את יוצרו ויכיר כוחו, ויתן את לבו למי יעבוד ומי הוא ירא, למצוות מי יעשה ומי הזהירו. ובזה העניין יגיע שיתבייש לפני הקדוש ברוך הוא בלבד.
