כשמגיעים הילדים לגיל ההתבגרות הם מרחיקים וממדרים אותנו מחייהם. פונים אלינו לפעמים בחוצפה, מלאי טענות ואפילו מפסיקים לשתף אותנו במתרחש בחייהם.
הדיאלוג איתם משתנה ונוצרת תחושה של חוסר שליטה, חוסר כבוד וחוסר הערכה כלפינו כהורים. בועטים אותנו החוצה !
חוסר השקט והויכוחים גדלים, המתח בבית מתעצם ויחד איתו עולה מפלס החרדה לגבי גילם, הם צעירים מידיי בכדי לדעת להתנהל בעולם מלא סכנות אך בשלב זה, הם לא מוכנים לקבל אותנו כיועצים היות ואנו שייכים ל"דור אחר", דור שלא מבין עניין.
לעיתים נוצרת תחושת אכזבה בקרב ההורים כיוון שהם מצפים שילדיהם ידעו להעריך את כל המאמצים שעושים למענם, לפעמים עד כדי הקרבה עצמית. כאשר בעיני הילדים הכול מובן מאליו.
יחד עם זאת יש לזכור “שהבעיטה הגדולה” הזו היא הכרח התפתחותי. תנאי בסיסי לגיבוש האישיות הבוגרת ולעצמאות רגשית.
הפרדוקס הוא שהם בועטים ולפעמים מחלישים אותנו אך קיימת סכנה להתפתחותם דווקא כאשר אנו נחלשים מולם. הם זקוקים לדעת שאנו מסוגלים לעמוד מולם מבלי להתפרק.
ילדים זקוקים לדמויות הורים סמכותיות וחזקות כמקור להשראה ובלעדיהן קיימת סכנה שיחפשו דמויות חזקות מחוץ למשפחה, גם אם אלה דמויות שליליות ומסוכנות.
זאת אומרת שילדים זקוקים לנו חזקים, נוכחים ותומכים. דווקא כשמתמרדים ואומרים לנו שאנו "דור מיושן שלא מבין מהחיים" ואפילו נוצרת תחושה שבני הגיל עושים כקבוצה קואליציה נגד עולם המבוגרים.
הם מחפשים דמות להזדהות בכדי לצאת מהבלבול, שאפשר ללמוד ממנה והם יפיקו תועלת אם יצליחו לראות בהורים דמויות איתן יוכלו להזדהות ואף להעריך.
בתקופה זאת הילדים מתמודדים עם הצורך להשתייך לקבוצת הגיל ולמצוא בתוכה מקום. מבחינה התפתחותית מדובר בצורך הרבה יותר מרכזי מהלמידה במסגרת בית-הספר. זו משימת חיים בלתי-חוזרת אשר לא תהיה הזדמנות לתקן אותה בעוד שאם יגיעו להתפתחות תקינה ולא יצליחו ללמוד תהיה ההזדמנות להשלים או לשפר הישגים אח"כ.
אנו שוכחים זאת ולפעמים נכנסים לעימותים מאוד קשים עם המתבגרים הנובעים מתוך חרדה שגורמת ללימודים להיות מוקד תשומת הלב שלנו, בעוד שעבור המתבגר עצמו לפעמים הלימודים הם צד משני לחלוטין.
קיימת סכנה שאם יהיו ריבוי עימותים בתחום זה, המחיר יהיה שיבוש רציני במערכת היחסים עם המתבגר, הסתגרות מצידו וניכור.
בשלב זה המתבגרים זקוקים לבחור את היועצים שלהם בכדי להרגיש שיש להם שליטה בחייהם. הורה שמנסה בכול להיות יועץ, עלול להיראות בעיניי הילד "כחופר". מאידך, הורה קשוח מידיי, עלול להכניע את ילדו ולהפוך אותו לאדם שלא לומד לסמוך על עצמו.
על ההורה מוטלת משימה כפולה. מחד, לשחרר את המתבגר ולתת לו הזדמנות לטעות וללמוד מתוך טעויות גם כשיש להן מחיר מסוים. ומצד שני, להישאר דמות חזקה מספיק בכדי שהמתבגר יוכל להמשיך לראות בו יועץ לחיים.
חשוב גם כי ההורה ילמד שבכדי שהמתבגר "יחיה בשלום" עם הבעיטה, עליו לזהות שהוריו לא נשארים מאחוריו "שבורים", חסרי ישע ו/או שאיבדו "תוך כדי הבעיטה" את מעמדם בעיניו.
הרבה הורים פוחדים שאם יהיה המתבגר עסוק רק בצד החברתי, עלול הוא לאבד את הכוון והערכים. צריך לזכור שערכים מופנמים הרבה קודם ואכן, קיימת סכנה אך רק אם ערכים אלו לא הופנמו בשלב מוקדם יותר.
לכן, יש חשיבות מכרעת שתהיה מודעות להפנמת ערכים מגיל צעיר ביותר, שכן לנסות להנחיל ערכים בגיל ההתבגרות עלול להיות מאוחר מידיי.
אם קיימת הפנמת ערכים לעומת זאת, עשויים ערכים אלה לשמור עליו מפני הידרדרות כלשהי. הם משפיעים עליו כמעצורים הקובעים קו אדום.
לאור כל הנאמר ניתן לומר לסיכום, יבורך המתבגר שבועט כי יהפוך הוא לאדם עצמאי !
מצד שני, אל לנו לשכוח כי הדבר צריך להתרחש כשאנו מסוגלים לשמור על עצמינו, על כבודנו ולהתמודד עם המתבגר בכדי שנמשיך להיות עבורו מעגן בטוח בחייו. כמו כן יש לזכור שאם הילד אכן הפנים ערכים בשלב קודם בחייו, יעזור הדבר למנוע ממנו הידרדרות כיוון שידע לשמור על עצמו.
אם אנו לא בטוחים במצב חובה להתייעץ עם איש מקצוע.
שרה יעקב
פסיכולוגית חינוכית בכירה
מנהלת מרכז מיפל
WWW.MAYPAL.CO.IL
