בראשית הקריירה שלי כרופא וטרינר, יצא לי פעם לטפל בכלבה שהייתה נגועה קשות בקרציות. היא הייתה במצב של גסיסה והצלחנו להצילה רק לאחר שנתתי לה מנת דם שהוצאתי מכלבנו האהוב, בוף. לאחר לילה שלם של מאמצי טיפול, כאשר מצבה הוטב במקצת והתייצב, נכנסתי להתקלח. מסתבר שאחת הקרציות חדרה דרך שכבות הבגדים ונעצה את גפי הפה שלה בסמוך למפשעה. הסרתי אותה בעדינות לאחר שהרטבתי אותה עם אלכוהול ומעט שמן פרפין וחיטאתי את מקום הפצע.
שלושה ימים אח"כ חטפתי חום גבוה מאד, כמעט 40 מ"צ, פריחה בכל הגוף, ועיוות קשה של הראייה, לקחתי מונית ונסעתי במהירות לביה"ח בו עבדתי. הרופא במיון, ברגע שראה אותי, אשפז אותי מיידית בחדר בידוד. לאחר ששמע את סיפורי, קבע שמדובר בקדחת קרצית, לקח ממני דגימת דם, שנשלחה אחר כבוד למעבדה מיוחדת בלונדון. בינתיים חוברתי לאינפוזיה IV והתחלתי לקבל אכרומיצין, אנטיביוטיקה מקבוצת הטטראציקלינים. שהיתי שבוע ימים בבידוד מוחלט.
בגלל שהייתי מקרה מיוחד, לא בכל יום מתאשפז רופא וטרינר עם מחלה אקזוטית כזו, נהג מנהל ביה"ח לבוא מדי בוקר לבקרני במסגרת סיבובי הבוקר במחלקות השונות כשהוא מלווה בסטאז'רים וסטודנטים לרפואה מרחבי ביה"ח. הוא נהג להיכנס ראשון לחדר, אצבעו על שפתיו כשהוא מסמן לי לשתוק, והתחיל מייד ממטיר שאלות רבות ומגוונות לעדת תלמידיו המבוהלים. אז הבנתי ביתר שאת כמה כיף לי שלמדתי וטרינריה ולא רפואה. הם היו מתפתלים בתשובותיהם, ולא הצליחו אפילו פעם אחת לאבחן מה יש לי. אז הוא נהג לצעוק עליהם:"…תחזרו לספרייה לשנן את תלמודכם, חדלי אישים שכמוכם…" ועוד כהנה תוכחות, אח"כ פנה אליי וביקש שאסביר מה יש לי. אז התחלתי להסביר על קדחת הקרצית של הכלב, של האדם, על חיידק הארליכיה קניס, על האלטרנטיבות השונות לטיפול באדם ובבע"ח. הסטאז'רים בהו בי בפה פעור, והפרופסור הגדיל לעשות בהשפילו אותם התענוג בולט לעין, סדיסט שכמותו, ואמר להם שאפילו החולים יודעים יותר טוב מהם…
כאשר הוא יצא מן החדר בהפגנתיות, הפנו אלי הסטודנטים מבט שואל ואני הסברתי להם במה מדובר. גם הרגעתי אותם שהפרופסור אינו כ"כ חכם אחרי ככלות הכול, כיוון שאני זה שהגעתי למיון ופחות או יותר אמרתי להם מה יש לי. אני מניח שאם הם היו צריכים לגלות זאת בעצמם, ייתכן ולא הייתי כאן היום לספר את סיפורי, כפי שאירע, אולי לאיש ידוע שעבר מקרה דומה.
